ביקורות קולנוע (עמוד 27)

"בית גוצ'י" – ביקורת #1: ליידי גאגא נהדרת

"בית גוצ'י". ליידי גאגא.

"בית גוצ'י". ליידי גאגא.

"בית גוצ'י" מגולל פרשיה לא מוכרת על אנשי בית האופנה המפורסם ולא מתמקד בעיצוב ותככנים בעולם הדוגמנות. הוא לא ייזכר עם הטובים שבסרטיו של הבמאי רידלי סקוט אבל הוא מהוקצע ולא נגרר לפרודיה או לקאמפיות בזכות סקוט.

רידלי סקוט יהיה בן 84 בשבוע הבא, והוא ממשיך לביים בקצב מעורר התפעלות. לאורך הקריירה הארוכה שלו ביים סרטים רבים, כולל אבני דרך משפיעים, שאת רובם אהבתי: "הנוסע השמיני" (1979), "בלייד ראנר" (1982), "תלמה ולואיז" (1991), "גלדיאטור" (2000), "להציל את מארק וואטני" (The Martian, 2015).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מכסחי השדים: החיים שאחרי" – ביקורת #2: מהנה אפילו שברורה סחיטת הנוסטלגיה

"מכסחי השדים 3: החיים שאחרי". מקנה גרייס.

"מכסחי השדים 3: החיים שאחרי". מקנה גרייס.

"מכסחי השדים: החיים שאחרי" הוא סרט שקשה לי לכתוב עליו. המעריץ שבי נהנה בו עד אין קץ. צופה הקולנוע המיומן ראה בעיקר פגמים.
אנסה להסביר איך ניתן לצפות בסרט בינוני ועם זאת להנות ממנו כל כך.

"מכסחי השדים: החיים שאחרי" פועל בעולם בו האירועים אותם אנו מכירים מהסרט המקורי שיצא ב-1984 באמת התרחשו בניו יורק של אותה השנה. הסרט החדש מתעלם לחלוטין מסרט ההמשך ומהסרט שיצא לפני כמה שנים. ביננו, טוב שכך. סרט ההמשך היה בינוני מאוד והסרט בעל הקאסט הנשי היה חלש מאוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנקאנטו" – ביקורת #2: כמו יצא מספר הדרכה לסרט דיסני

"אנקאנטו".

"אנקאנטו".

"אנקאנטו" הוא סרט האנימציה ה-60 של אולפני וולט דיסני. לכבוד המאורע המרגש הם יצרו סרט שהוא הדוגמה המושלמת לבינוניות.

הסרט מספר על משפחת מדריגל. המשפחה גרה במקום קסום בשם אנקאנטו (קסם בספרדית). נר תמידי מגן עליהם בעזרת הקסם שהוא מפזר והוא גם מספק כוח מיוחד לכל אחד מבני המשפחה, למעט לאחת מהנכדות – מיראבל. עכשיו משהו מאיים על הקסם ודווקא מיראבל היא זו שתצליח לגבור על האיום ולהציל את המשפחה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנקאנטו" – ביקורת #1: צבעוני ומקסים

"אנקאנטו".

"אנקאנטו".

"אנקאנטו", סרט האנימציה באורך מלא ה-60 של דיסני, נראה מקסים, עם צבעוניות ועיצוב נהדרים, אך הוא רחוק מהסרטים הטובים ביותר של דיסני, ואף נופל ברמתו משלושת הסרטים הקודמים של ביירון האוורד, אחד הבמאים החתומים עליו: "בולט", "פלונטר" ו"זוטרופוליס" היו טובים ומבדרים יותר, וגם מצחיקים יותר.

כמו ברוב הסרטים המצוירים של דיסני בשנים האחרונות, יש מישהי במרכז העלילה והפעם מדובר במירבל מדריגל, שמגיל צעיר עד בגרות מרכיבה את אותם המשקפיים. היא הכבשה השחורה במשפחה שמתגוררת בקולומביה, שכוללת סבתא, שלושה ילדים ונכדים רבים. לכל אחד מהם יכולת קסומה (כמו "כוח-על" אבל לא מדובר במשפחה של גיבורי-על): לשנות צורה, חוזק יוצא דופן, יכולת ריפוי וכדומה. הם משתמשים ביכולת שלהם בעיקר באופן חד-גוני שחוזר על עצמו. מירבל היא האכזבה של המשפחה אחרי שבטקס החגיגי לגילוי היכולת שלה התברר שלא ניחנה בדבר, היא רגילה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מכסחי השדים: החיים שאחרי" – ביקורת #1: רק פורט על מיתרי נוסטלגיה

"מכסחי השדים 3: החיים שאחרי". מקנה גרייס.

"מכסחי השדים 3: החיים שאחרי". מקנה גרייס.

"מכסחי השדים: החיים שאחרי" הוא סרט שכולו מהול בנוסטלגיה לחובבי הסרט מ-1984, סרט נהדר שראיתי אין-ספור פעמים בילדותי/נעוריי ואוהבים מאוד להזכיר אותו בסרטים ובסדרות אמריקאיים.

אייבן רייטמן ביים את "מכסחי השדים" באמצע שורה של קומדיות מצליחות עד 1990, כולל "תאומים" ו"שוטר בגן ילדים" עם ארנולד שוורצנגר. הסרטים הבאים שלו פחות הצליחו ובשנים האחרונות הוא מתמקד בעיקר בהפקה. את "מכסחי השדים: החיים שאחרי" ביים בנו ג'ייסון רייטמן, שזוכה להערכה גדולה מאביו עם הסרטים שהוא מביים, וכוללים את "ג'ונו" ו"תלוי באוויר". כמוהם, יש בסרט הנוכחי משהו אמין ויפה ביחסים בין הדמויות, ליהוק מוצלח וכולם משחקים טוב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כוחו של הכלב" – ביקורת: קאמברבאץ' במנעד רחב של רגשות

"כוחו של הכלב". בנדיקט קמברבאץ'.

"כוחו של הכלב". בנדיקט קמברבאץ'.

"כוחו של הכלב" הוא דרמה תקופתית שמתרחשת במרחבים של מונטנה בשנות ה-20 של המאה ה-20 ועוסקת במשפחתיות, מאצ'ואיזם, תדמית והתמודדות עם שינויים. בתפקיד הראשי בנדיקט קאמברבאץ' שמוכיח שוב שהוא מסוגל לכל תפקיד, כשהוא מגלם קאובוי קשוח. הנופים מהממים ומרגישים מאוד אותנטיים (למרות שהסרט צולם בניו זילנד) ובכלל הצילום לאורך כל הסרט יפהפה. זה פשוט לא מספיק בשביל ליצור עניין בסרט. הסרט יעלה בנטפליקס בתחילת דצמבר, אבל מי שכבר מוכן להשקיע מהזמן שלו בסרט שאמנם רגיש וניואנסי, אבל לא מעניין במיוחד, כדאי שיעשה את זה במסך הגדול, שלפחות ירוויח מהאפקט הויזואלי המוקפד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אתמול בלילה בסוהו" – ביקורת #2: חצי מצוין וחצי מגוחך

"אתמול בלילה בסוהו". אניה טיילור-ג'וי.

"אתמול בלילה בסוהו". אניה טיילור-ג'וי.

"אתמול בלילה בסוהו" הוא מותחן אימה שכולל אלמנטים על טבעיים, שפה עיצובית משגעת ופסקול מהמם עם מוסיקה משנות ה-60. החצי הראשון של הסרט כל כך טוב, שהוא גורם לחצי השני והמגוחך (לא בקטע הומוריסטי) להיראות אפילו גרוע ומנותק יותר ממה שהוא באמת. העלילה שמתפתחת יפה ובקצב מושלם מפנה את דרכה להבהלות ילדותיות, ניסיונות להגעיל ומחזוריות סרת טעם. רחוק מלהיות סרט נוראי, אבל באמת שאין טעם לצפות בו, בטח אם עברתם את גיל 16 (והוא מוגבל לצפייה מעל לגיל הזה).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תיק קוליני" – ביקורת: קלישאות של דרמה משפטית

"תיק קוליני". פרנקו נרו, אליאס מבראק.

"תיק קוליני". פרנקו נרו, אליאס מבראק.

כשאומרים לי סרט גרמני, האסוציאציה הראשונה שלי היא מלחמת העולם השנייה והשואה, ולכן לא הופתעתי כשסרט הדרמה המשפטית "תיק קוליני", שמבוססת על ספר, נוגע שוב בתקופה אפלה זו. מניח שהדגל הנאצי בכרזה היה גם איזשהו רמז מטרים. הסרט נופל לכל הקלישאות של דרמה משפטית, כולל עריכה שמשלבת צילומים של הרבה חומרי קריאה כדי שנבין כמה הגיבור עמוס בעבודה וכמובן מקבל עזרה ממקום לא צפוי שמביאה לפתרון. הסרט בסך הכל לא רע, אבל לא משהו ששווה בשבילו ללכת לקולנוע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הקופסה השחורה" – ביקורת: קצב ואווירה נכונים

"הקופסה השחורה". פייר ניני.

"הקופסה השחורה". פייר ניני.

"הקופסה השחורה" הוא מותחן צרפתי שגיבורו הוא עובד הרשות לתעופה המאזין להקלטות בניסיון לברר כיצד תאונות מתרחשות ובאסון תעופה רציני אשר מגיע לפתחו. למרות שאיכויות הצילום מדהימות והמשחק ברובו מוצלח, אין בסרט מספיק ייחוד. גם האופן שבו מתגלה הפתרון לתעלומה מעט בעייתי, מה שקצת מקלקל את הפאנץ' (אפילו שהמשמעות שלו מטרידה למדי). הסרט בהחלט אפשרות טובה לאוהבי הז'אנר, כל עוד הם יודעים שהם לא הולכים לצאת עם איזושהי בשורה גדולה.

לבמאי יאן גוזלן משיכה ליצירת מותחנים (בהם הוא גם מעורב בתהליך הכתיבה), ולכן לא מפתיע שהוא יודע איך לשמור על הסרט בקצב הנכון ולחשוף עוד ועוד חלקים בעוד העלילה הולכת ומסתבכת. הסרט שומר על עניין לכל אורכו ומעל מרחפת אווירה עוכרת שלווה שמתאימה בדיוק לחקירת אסון שפתרונו לא ברור כמו שנראה בתחילתו. זהו שיתוף הפעולה השני של הבמאי עם השחקן פייר ניני בו בתפקיד גיבור הסרט (הקודם היה המותחן "הגבר המושלם" משנת 2015).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אתמול בלילה בסוהו" – ביקורת #1: מתחיל נהדר ולא מתאושש מהתפנית

"אתמול בלילה בסוהו". תומאסין מקנזי.

"אתמול בלילה בסוהו". תומסין מקנזי.

אני חושב שאסור לדעת יותר מדי על סרט שעומדים לראות אבל חשוב לדעת איזה סרט הולכים לראות, את הסגנון שלו. "אתמול בלילה בסוהו" מתחיל כדרמה ונופל למחוזות האימה, כשהמילה "נופל" מכוונת כי בשלב זה איבדתי עניין, לא רק בשל שינוי הטון אלא בעיקר כי בשלב הזה הכול הופך לסיוט לדמות הראשית, הדברים מתחילים לחזור על עצמם ומאבדים את הצופים.

"אתמול בלילה בסוהו" מתחיל נהדר, לא רק הקטע הקצבי הראשון אלא בכל האקספוזיציה שלו. מיד ברורה האישיות של הדמות הראשית, מאיפה היא באה, לאן היא הולכת, הזמן, המקום, הסיטואציה, הקשיים שלפניה, הדברים שהיא צריכה להתמודד אִתם. זה כתוב טוב, עשוי כהלכה, מבטיח מאוד ולא תבניתי וצפוי מדי. כשהופיע מרכיב המסע בזמן, שאני אוהב מאוד באופן כללי, קיבלתי אותו למרות הזיווג המוזר. הרעיון של מפגש של דמות עם אישיות שונה לגמרי ממנה שגורמת לשינויים בחייה (לפעמים בחיי שתי הדמויות) הוא מוצלח ולא במקרה אבן יסוד בספרות ובקולנוע. כשזה עובד זה מצוין אז אין סיבה שלא להמשיך עם זה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משפחה מנצחת" – ביקורת: ויל סמית' ורגעים נוגעים ללב

"משפחה מנצחת". וויל סמית'.

"משפחה מנצחת". וויל סמית'.

"משפחה מנצחת" הוא סיפור על משפחת ויליאמס, דרמה אודות ריצ'רד (ויל סמית'), אביהן של צמד הטניסאיות המצליחות ונוס וסרינה, שהיה נחוש להביא אותן לפסגת הטניס העולמית. הסרט מתמקד בשנים המוקדמות, לפני שהיתה להן קריירה, כשוונוס (המבוגרת מהשתיים) בת 11 בלבד. פה ושם ישנם רגעים נוגעים ללב ומסקרן לראות מה הביא את שתי הבנות משכונת קומפטון בדרום לוס אנג'לס לצמרת ספורט שמעטים השחורים שעוסקים בו. ברקע רואים מעט אירועי חדשות של התקופה (תחילת שנות ה-90) ומזכירים ומופיעים שחקנים בתפקיד שחקנים מובילים של הימים ההם (אפשר היה לוותר על האזכור הלא מתוחכם במיוחד לאנדי רודיק).

בהתחלה שומעים שורות בודדות של קריינות מיותרת במיוחד מפי ריצ'רד, שלא שומעים שוב, וזה מרגיש כמו שאריות מגרסאות קודמות ששכחו להוציא. נדמה שמתחילים את הסיפור קצת מאוחר מדי, אך נקודת הסיום שבחרו מעניינת ובלתי צפויה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"נצחיים" – ביקורת #2: תסריט רדוד מול בימוי מהורהר גורמים לשעמום

"נצחיים".

"נצחיים".

"נצחיים", הסרט החדש ביקום הקולנועי של מארוול, מתיימר להיות סרט עמוק ואמנותי. למרבה הצער הוא נכשל בכך והצופים נשארים עם סרט ארוך מאוד באופן בלתי מוצדק, שהולך ודועך ומסרב להסתיים.

לא הייתי רוצה להתחלף עם ראשי היקום הקולנועי מארוול. הסיפור אותו התחילו אי שם ב-2008 עם הסרט "איירון מן" הסתיים לפני הקורונה בצורה מרשימה ביותר. בלי שיכלו לדעת מראש הם יצרו קבוצת גיבורים מופלאה שבעיקר לוהקה באופן מושלם. עכשיו הם מגיעים למקום בו הם צריכים לייצר את הרוב מהתחלה, להכניס הרבה גיבורים חדשים ולחפש את הקשת הסיפורית שתוביל לשיאים חדשים כשהרף שהם הציבו בסיפור הקודם הוא גבוה ומרשים מאוד. זה לא פשוט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »