"אלוהי הקטל". כריסטוף וולץ, ג'ון סי. ריילי, ג'ודי פוסטר, קייט ווינסלט.
"אלוהי הקטל" שווה חמישה שמות: רומן פולנסקי, קייט ווינסלט, ג'ודי פוסטר, כריסטוף וולץ, וג'ון סי. ריילי. במאי מצוין ("צ'יינה טאון", "הפסנתרן") וארבעה שחקנים מעולים (כריסטוף וולץ התפרסם בזכות תפקידו ב"ממזרים חסרי כבוד" של קווינטין טרנטינו; את ג'ון סי. ריילי ראיתם בסרטים רבים, כולל קומדיות עם ויל פארל, "שיקאגו" ודרמות כמו "מגנוליה", "השעות" ו"לילות בוגי"). ארבעת השחקנים שוהים יחד בחדר במשך רוב הסרט המוצלח הזה.
"החבובות".
It's time to play the music/ It's time to light the lights
It's time to put on makeup / It's time to dress up right
It's time to raise the curtain on the Muppet Show tonight.
מי שלא יכול שלא לחייך כשהוא קורא את המילים האלה ומיד שומע את המנגינה בראש ורואה לפניו את הצבעוניות הנפלאה על הבמה כשהחבובות שרים את שיר הפתיחה של הסדרה מסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, לא צריך שאמליץ לו על הסרט החדש "החבובות". רק ארגיע ואומר שלא תתאכזבו. הסרט מספק את הסחורה, הוא מהנה, גם מצחיק, פשוט כיף.
"נשק של תקווה". ג'ררד באטלר.
"נשק של תקווה" הוא סיפור 'חזרתו בתשובה' של סאם צ'ילדרס, אסיר משוחרר ולא חביב בעליל, ובכלל – טיפוס די מפוקפק, אשר 'רואה את האור' והולך לסייע לנזקקים בדרום סודן (הסיפור הינו סיפור חייו האמיתי). בכל מקרה, מדובר בסרט חזק, לעיתים גרפי מדי, יותר מדי ארוך ולא כל כך ממוקד, ולא שלא מדובר בסיפור מעניין – להיפך, אלא שיש להתחשב ביכולת הריכוז המוגבלת של הצופה, ולצמצם היכן שניתן (ובנוגע לשמו של הסרט, האמת היא שגם אנחנו לא הצלחנו לחשוב על דרך טובה יותר לתרגם את שמו של הסרט Machine-Gun Preacher).
"מאניבול". ג'ונה היל, בראד פיט.
"מאניבול" אינו סרט ספורט טיפוסי. האמריקאים, צרכני ספורט מושבעים, אוהבים סרטי ספורט. פוטבול, בייסבול וכדורסל הם שלושת ענפי הספורט המצליחים ביותר בארצות הברית ובכל שנה מופק לפחות סרט אחד על קבוצה, מאמן או שחקן, לרוב על פי סיפור אמיתי. כדי ליהנות מ"מאניבול" יש להתכונן לסרט אטי ועדיף להבין מעט בחוקי משחק הבייסבול (ראו פסקה אחרונה).
"חשופות". רייצ'ל ווייז.
למה אתם הולכים לראות סרט? כי אם אתם מעוניינים בסרט טוב, "חשופות" הוא סרט בשבילכם. הנושא – סחר בנשים ביוגוסלביה של אחרי מלחמת האזרחים – עלול להרחיק אנשים שהולכים לקולנוע כדי לברוח מהמציאות, מחפשים משהו קליל, בידור מהנה.
"החפרפרת". גארי אולדמן.
"החפרפרת" הוא סרט איום, קשקוש מקושקש על פי ספר של ג'ון לה קארה, שבעוד יומיים יחגוג את יום הולדתו ה-80. מזמן לא ראיתי סרט שהקטעים בו כה קצרים והוא מרגיש אטי וסתמי כל כך. צוות השחקנים הבריטי מרשים: גארי אולדמן, קולין פירת', ג'ון הארט, טום הארדי, מארק סטרונג, סיארן הינדס, טובי ג'ונס ובנדיקט קאמברבאץ'. הצילום מוצלח, המוסיקה בסדר, וחוץ מזה, אין שום דבר בסרט הריקני הזה.
"התפשטות".
על הנייר, יכול היה "התפשטות" (או בתרגום ישיר, וללא עיוותי התרגום הנכפים משום מה על סרטים זרים – "הדבקה") להיות חיקוי מעודכן ל"התפרצות" החביב משנת 95', בכיכובו של דסטין הופמן, רנה רוסו ומורגן פרימן. אממה? התפשטות שואף להיות מעט יותר מסתם עוד סרט קטסטרופה סמי-אפוקליפטי, על-ידי הוספת נופח אישי לעלילה באמצעות מספר מיני-סיפורים אישיים, הרצים במקביל זה לזה, שזירת התרחשותם הינה אחת – התפשטות מגיפה קטלנית בכל רחבי העולם, מעין מגפת הסארס בשילוב עם "הדבר" של אלבר קאמי (ספר חובה!).
"50/50". סת' רוגן, ג'וזף גורדון-לויט.
"50/50" הוא סרט מפתיע בעוצמתו, סרט שמשלב סיפור אמיתי וכואב, שחושף רגעים קשים מאד שאף אחד לא מייחל לעצמו או לאהוביו, ביחד עם הומור בסיסי שמזכיר לכולנו כמה זה חיוני על מנת לשמור על השפיות בהתמודדות עם מצבים קשים. זהו סרט שהרבה בזכות השחקנים שלו, מצליח להציב את עצמו גבוה מעל הממוצע שאליו היה מתקבע לו היה מדובר בשחקנים אחרים. השילוב של הפשטות, של האמיתיות, של הסיפור הנוגע והמטלטל – ביחד עם בחירה משובחת של שחקנים כאמור (ובראשם השחקן הראשי) – עושה את כל ההבדל.
"פלדה אמיתית". יו ג'קמן.
אולי יהיה מי שינסה למכור לכם את "פלדה אמיתית" כלא-פחות מ'רובוטריקים 4 פוגש את סטריט-פייטר 2', אך דעו שאין זה המצב. לא מדובר בסרט לא-טוב, או לא-שווה צפייה; אלא בסרט מאוד פשטני ולא מאתגר במיוחד, שמדבר בגובה העיניים של הילדים מבינכם – והכוונה לילדים של ממש, שנולדו אחרי שנת 2000, לא לכאלה שמסרבים להתבגר או כאלה שאוהבים סרטים מצוירים. זוהי גרסה רובוטית ל"קרטה קיד" שבעיקר ילדים כאמור, יהנו ממנה.
"הדרך חזרה". קולין פארל, ג'ים סטרג'ס.
"הדרך חזרה" הוא אך ורק סרט מסע, מסע רגלי, ארוך וקשה, של קבוצת אסירים שנמלטים מגולאג בסיביר, כל הדרך אל הודו. כתובית בתחילת הסרט מבשרת שהשנה היא 1940 וששלושה אסירים חצו את הרי האלפים והגיעו להודו. לא מתעכבים יותר מדי על הבריחה שלהם מהמחנה הרוסי. החלק הזה הוא בעצם רק הקדמה הכרחית כדי להציג את קבוצת הצועדים.
"משחקי שלטון". ג'ורג' קלוני, פיליפ סימור הופמן.
אל תטעו: "משחקי שלטון" הוא לא בדיוק דרמה פוליטית כפי שהוא מנסה להציג את עצמו, אלא יותר דרמה על תככים ומזימות המתרחשת מאחורי הקלעים של הפוליטיקה, זו שאנשים רגילים לרוב לא נחשפים אליה. כך שמי מכם שמצפה לסערת בחירות, דרמה פוליטית הכוללת בתוכה נושאים אקוטיים כגון משברים כלכליים לצד מלחמות, מקבל מאבק קטן יחסית (או לפחות כך מוצגת הזווית שלו) בעל השפעה גדולה מידי, בארה"ב הנאורה. מדובר למעשה בסרט נחמד, שמבטיח קצת יותר ממה שנותן, אבל ממש לא משהו שאי אפשר בלעדיו.
"משחקי שלטון". ג'ורג' קלוני, ריאן גוסלינג
טוב שיש לנו את ג'ורג' קלוני. בין הסרטים ההוליוודים שהוא משתתף בהם (סרטי "אושן") הוא משחק גם בסרטים פחות תבניתיים ("האמריקאי" ו"מייקל קלייטון", למשל, גם אם הם לא תמיד כה מוצלחים), והסיבה העיקרית שטוב שהוא עובד בימינו הוא "משחקי שלטון". קלוני כתב, ביים ומשתתף ב"משחקי שלטון", דרמה פוליטית טובה עם סיפור לא-'גדול' שהופכת לסרט טוב בזכות דיאלוגים טובים, שחקנים מעולים והבימוי של קלוני.