"הקריאה". האלי ברי.
"הקריאה" הוא מותחן טוב עם סממנים של סרט אימה, שלא יכנס לרשימת סיכום כלשהי, ולזכותו יאמר שהוא גם לא מתיימר להיות סרט מהפכני או מקורי במיוחד. הסרט הופץ בארצות הברית לפני כחודש, חודש מרץ אינו חודש שידוע בסרטים הטובים שמוקרנים בו, והצלחתו של "הקריאה" שעלה 13 מיליון דולר בלבד (בעוד תקציב סרט הוליוודי ממוצע עומד על למעלה מ-40 מיליון) הפתיעה רבים. הסרט עשוי טוב והוא מעניין וקצבי, אך אין בו משהו יוצא מגדר הרגיל.
"מאמה".
מה קורה כשלוקחים סרט בן 3 דקות והופכים אותו לסרט באורך מלא? בערך אותו דבר שקורה כשלוקחים משחק קופסה והופכים אותו לסרט: מספר דימויים יפים וקו עלילה לא ברור. זה המצב ב"מאמה", סרט האימה של אנדרס מוצ'יטי עיבוד לסרט קצר שלו בעל אותו שם מ-2008.
"ג'י איי ג'ו 2: סוגרים חשבון". דוויין ג'ונסון.
יש נקודה אחת באמצע "ג'י איי ג'ו 2: סוגרים חשבון" שתהיתי ביני לבין עצמי האם אני צופה בסרט המשך ל"ג'י.איי.ג'ו" או בפארודיה עליו: זה היה ברגע בו דמות שולית וקלישאתית (מאמן הנינג'ות העיוור, שהוא גם במקרה אפרו-אמריקאי ולא יפני) שמופיעה בסך הכל בשתי סצנות קצרצרות, חושפת בפנינו באופן ישיר ומגוחך את הקשר המופרך והמפתיע בין שתי דמויות מרכזיות. הוא מופרך כי הוא לא מסתדר כרונולוגית וכי הוא מעיד שכל המזימה של קוברה תוכננה עשרים שנה אחורה, זאת עוד לפני שקוברה קומנדר הפך לקוברה קומנדר. עצם העובדה שרוב הדמויות התחלפו מהסרט הקודם (ובין אלו שנותרו, לפחות אחד, ג'וזף גורדון-לויט הוחלף בלוק ברייסי האלמוני בתפקיד קוברה קומנדר; הוא הרי נמצא מאחורי מסיכה אז מי שם לב?) רק מחזקת את ההשערה שיש כאן איזושהי בדיחה. רק לא ברור על חשבון מי.
"גוף מארח". סירשה רונאן עם מקס איירונס.
"גוף מארח", סרטו החדש של במאי המד"ב היותר-מסקרן שפעל בסגירת המילניום הקודם, אנדרו ניקול ("מה קרה בגטקה?", "המופע של טרומן"), עלה לאקרנים בסוף השבוע הזה. הסרט, המבוסס על ספרה של סטפני מאייר, ינסה להתעלות על סרטו האחרון של ניקול שהחל לפנות לקהל יעד צעיר יותר, "עולם הזמן". זה, קיבל ביקורות ממוצעות ולא הצליח להגיע לרמה של סרטיו הישנים והמוצלחים יותר של הבמאי, שנראה כי רעיונותיו לסרטים חדשים אוזלים לאט-לאט. לא מדובר רק באנדרו ניקול – סרטי המד"ב והפנטסיה לא מצליחים לחדש הרבה באחרונה.
"נשק של תקווה". ג'ררד באטלר.
השחקן הסקוטי ג'ררד באטלר יגיע לישראל לכבוד הסרט "המטרה: הבית הלבן", בליווי מפיק הסרט הישראלי, אבי לרנר. השחקן העסוק ("לשחק עם הלב", "300") יגיע ב-1 באפריל (או שלא?) ויבקר בין היתר בסינמה סיטי ראשון לציון.
"המטרה: הבית הלבן" פתח בסוף השבוע הקודם בבתי הקולנוע (23.3) ומכר כ-60 אלף כרטיסים.
"ספרינג ברייקרס". ונסה הודג'נס, רייצ'ל קורין.
גילוי נאות- לכותבת ביקורת זו חיבה לא מבוטלת ליצירות שמשתמשות במדיום הקולנועי בצורה שאינה קונבנציונאלית. מתוך כך, "ספרינג ברייקרס" יקבל כאן ביקורת אוהדת אך חשוב להסביר כי הסרט המדובר אינו פשוט או קל לעיכול, אינו מציע עלילה במובנה הנרטיבי המקובל ובחלקים רבים ממנו הוא נראה כמו קליפ/וידאו ארט ארוך במיוחד. בניגוד לפוסטר הצבעוני שלו וארבע הצעירות הטעימות שמככבות בו, אין זו דרמה קומית, או קומדיית נעורים. "ספרינג ברייקרס" היא בחינה, ביקורתית במידה, ומורכבת מדימויים ויזואלים ואודיטוריים ברובה, של המציאות האמריקאית המודרנית, שבה מיניות, אלימות ותרבות-צריכה מעורבבות אלה באלה.
"המטרה: הבית הלבן". ג'ררד באטלר.
ז'אנר הפעולה טבע כבר מזמן בביצת חוש ההומור והלעג העצמי, והיחידים שניסו באחרונה להציל אותו ממנה הנפיקו סרטים רציניים אמנם, אך משעממים למדי בלי הסתבכויות או שמירה על מתח. חלק בטביעה הזו נטלו המפיקים הישראלים אבי לרנר ובועז דוידזון ("בלתי נשכחים 2", "ג'ון רמבו"), שגם מביאים את הסרט הראוי ביותר מזה זמן רב שמצליח להיחלץ מהביצה הטובענית הזו, הוא "המטרה: הבית הלבן".
אנטואן פוקואה שביים את "המטרה: הבית הלבן", הוא במאי די אפקטיבי: הסרט המוערך ביותר ברזומה שלו הוא "יום אימונים מסוכן", אבל יש לו גם כמה סרטים ברי-חלוף שהצליחו להיות חביבים בשעתם כגון "על הכוונת" עם מארק וולברג. זהו סרטו הראשון מזה ארבע שנים שמגיע לקולנוע, אבל שיפור מרחיק לכת מאותו אחרון שלו, "רחובות ברוקלין" עם ריצ'ארד גיר. הפעם, עם תקציב של כ-80 מיליון דולר, פוקואה מיצר סרט עתיר פיצוצים, התרסקויות גדולות ושאר אפקטים, ויוצא עם ידו על העליונה חרף הרבה חוסר-היגיון שהרי טבוע בז'אנר.
"הקרודים".
"הקרודים" הוא סרט האנימציה הראשון שאולפני 'דרימוורקס' (DreamWorks) מוציאים השנה לאקרנים (עלה בארץ ובארה"ב בסוף השבוע הזה), ואחריו יבוא "טורבו" (באיזור יולי הקרוב). השניים ינסו לשפר את יוקרתם של אולפני האנימציה, אשר ספגו שתי מכות כואבות באחרונה כאשר סרטם האחרון נחל כישלון בקופות, וכאשר אולפני פאראמאונט לא חידשו את חוזה הבלעדיות מולם.
הסרט האחרון של דרימוורקס עד עתה היה "שומרי האגדות" התלת מימדי שפתח בארה"ב עם 23.8 מיליון דולרים בלבד. לשם השוואה, "שרק" המקורי (2001) פתח עם 42 מיליון דולרים בארה"ב, ללא מחירי כרטיס יקרים יותר של תלת מימד, אבל כן עם הצלחה ביקורתית משמעותית. "שומרי האגדות" המשיך להרוויח בארה"ב כ-103 מיליון דולרים ומחוצה לה עוד כ-200 מיליון, לעומת "שרק" שגרף בתוך ארה"ב כ-267 מיליון דולרים ומחוצה לה עוד 216. סך הכל הרוויח "שרק", ללא עזרת התלת מימד, כ-180 מיליון דולרים יותר מאשר "שומרי האגדות". וזה רק "שרק". "מדגסקר" פתח בארה"ב עם 47 מיליון דולרים, ו"קונג פו פנדה" פתח עם 60 מיליון.
"נוכלת בהזמנה". קולין פירת'.
"נוכלת בהזמנה" הוא גירסה מחודשת לסרט מ- 1966 אשר שוכתבה על ידי האחים כהן. מומחה אמנות המואס בהתעמרות הבוס שלו מחליט לנקום בו על ידי ביצוע שוד מתחוכם. לעזרתו הוא מגייס רוכבת רודיאו טקסנית, שהחספוס שלה מוסיף לתרמית צבע ותפניות לא צפויות. ההרפתקאות המנומנמות בעלילה והשעשוע התמים הנלווה להן נובעות כנראה מהניסיון לשמר את הנאיביות של סרט המקור. עם זאת, התוצאה היא קומדיה שאינה מזיקה או מרגשת ומזכירה יצירות השמורות בדרך כלל לבית היוצר של דיסני.
כאמור, את התסריט כתבו האחים כהן המוכשרים, שלרוב הם חותמת כמעט מיידית לתוצרת איכותית. בדומה ל"נוכלת בהזמנה", כבר כתב הצמד בעבר קומדיות ("ביג לבובסקי", "פארגו", "לקרוא ולשרוף"), אך בניגוד למקרה הנוכחי, הקומדיות של האחים כהן הן לרוב מושחזות ופרועות באופן ייחודי. נראה שמה שמבדיל את "נוכלת בהזמנה" הוא שאמנם הוא נכתב על ידי האחים כהן אך באופן מפתיע לא בוים על ידם. כן ביים את הסרט מייקל הופמן, במאי שאינו מוכר במיוחד או כזה שהיה אחראי על סרטים מרשימים או מיוחדים.
"ג'ק צייד הענקים".
בהמשך לטרנד האגדות הקמות לתחייה, כעת מגיע תורו של ג'ק והאפונים. אותו סיפור על הנער ששתל אפוני קסם, מהם צמח גבעול עצום שאיפשר לו לטפס אל על, מעובד כעת כפנטזיית הרפתקאות בתלת ממד, שתמשוך את הקהל בחופשת הפסח. באופן מפתיע, בשונה מאגדות דומות שעברו עיבוד לאחרונה ועל אף טכנולוגיית תלת ממד ברמה מאוד נמוכה, הסרט מהנה ומחזיק את הצופה לכל אורכו. נכון שהעלילה או הבימוי אינם מושלמים אך הקאסט המושקע והסיפור הקצבי עושים את שלהם והופכים את "ג'ק צייד הענקים" להרפתקה מהנה.
טביעת האצבע של במאי הסרט, בריאן סינגר, המוכרת מחלק מסרטי "אקס מן", ניכרת גם בסרט הנוכחי. יחד עם צוות כותבים, ביניהם כריסטופר מק'קורי ששיתף פעולה עם סינגר בעבר ("החשוד המיידי"), הפיקה החבורה סרט קצבי ודינמי. הדמויות כתובות בהצלחה, הדיאלוגים נעימים ומותאמים, ועל אף שהבימוי אינו מבריק ובזכותו סובל הסרט מקצוות קטנים ומיותרים שם ופה, בגדול השעתיים עליהן נפרסת העלילה עוברות בקלות. להורים שביניכם, על פניו נראה שאין בעיה לקחת ילדים צעירים לצפות בסרט מאחר והוא אינו אפל והטוב מוצג בו כעליון וקודם לכל. לצד זאת, על אף שמדובר בסרט הרפתקאות המבוסס על אגדת ילדים, יש לדעת שאמנם האלימות המוצגת בו אינה מאוד בוטה אך היא גם כלל לא פשוטה ומערבת עריפת ראשים וריסוק גופות מפעם לפעם.
"זמן פוניבז'". צילום: פיליפ בלאיש
לפגוש עולם בתוך עולם, זו הצעתו המפתה של הסרט הדוקומנטרי "זמן פוניבז'". הסרט מציע הצצה לאחת הישיבות החרדיות בעולם, הזדמנות נדירה לפגוש אורח חיים, שלרבים מאיתנו אינו מוכר והוא בגדר תעלומה. על פניו זו מטרת הסרט- לחשוף את הצופה לתוכנה של מציאות, שאם הוא אינו חלק ממנה, היא מוכרת לו רק באופן שבלוני ומוגבל. עם זאת, המבט הכפול לפיו זמן פוניבז' הוא זמן ייחודי ונבדל אך בד בבד הנעים בתוכו אינם שונים בכמיהותיהם וטרדותיהם משאר האדם, זו התגלית האמיתית של הסרט.
ישיבת פוניבז' נחשבת לאם הישיבות החרדיות בעולם. הישיבה, שנוסדה בעיר פוניבז' בליטא, הוקמה מחדש בבני-ברק בשנת 1943, ונתפסת כאליטה איכותית ממנה יצאו גדולי הדור החרדי הבא. יהונתן אינדורסקי, בוגר הישיבה, ביקש לשוב אליה ולצלמה כמה שנים לאחר עזיבתו. בתום משא ומתן ארוך מול הנהלת המקום, קיבל אינדורסקי אישור להכניס צוות צילום אל בין כתליו לזמן בלתי מוגבל, וכך נולד הסרט שמטרתו תיעוד אורח חיי תלמידי הישיבה.
פסטיבל דוקאביב 2013 (ה-25 במספר) משיק השנה מסגרת חדשה שתאפשר ליוצרים ישראלים לקבל משוב ויעוץ מבכירי תעשיה בעולם, בנוגע להפקות שלהם.
במסגרת החדשה, שופטי הפסטיבל ואורחיו יקיימו סדרת פגישות אישיות (מתואמות מראש) עם יוצרים תיעודיים נבחרים אשר מבקשים ליצור סרט באורך 48 דקות לפחות ונמצאים כבר בתהליכי הפקה, ויתעדפו אותם באם יש מאחוריהם גוף תומך (כגון קרנות תמיכה) והאם זהו אינו הסרט הראשון של היוצרים.
המפגשים יתקיימו בסינמטק תל אביב ב-5 עד ה-7 במאי, כאמור בתיאום מראש.