גל סדלינסקי - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 9)

"מלך האריות" (2019) – ביקורת

"מלך האריות".

"מלך האריות" הוא חידוש בגרסה חיה של הסרט המצויר משנת 1994, שמקרקעת את התנועות וההבעות של החיות שיראו יותר כמו סרט טבע ופחות אנושיות. הגישה הזאת לסרט גם מבטלת את כל הצבעוניות והפנטזיה מושכת העין של הסרט המצויר והתוצר הוא סרט יחסית קודר, מלבד האפלוליות המובנית של העלילה שמבוססת בחופשיות על המחזה השייקספירי "המלט". הסרט כשלעצמו סביר למדי וילדים יהנו ממנו, שזו הרי מטרת העל, הוא פשוט פחות טוב מהקודם (זה, כמובן, לא יעצור מבוגרים שרוצים להתרפק על נוסטלגיה מחודשת מלפקוד את בתי הקולנוע – ועל זה בדיוק דיסני סומכים).

זהו החידוש השני של סרט דיסני שמביים ג'ון פבארו. הוא הספיק להשתפשף ב"ספר הג'ונגל" (2016) עם אנימציה ממוחשבת של חיות מדברות והתקדם לעיבוד של הסרט המצויר בדו מימד הרווחי ביותר בכל הזמנים. עם גרסה מקורית מצליחה שעובד גם למחזמר שהרוויח מעל 8 מיליארד דולר ונמצא במקום השלישי במספר ההופעות בברודווי אי פעם, פבארו ידע שאין טעם לסטות בהרבה מהנוסחה המנצחת. ואכן, הסיפור שהוכיח את עצמו בגלגול משנות ה-90 נשאר מוצלח והאנימציה מהממת בדיוק והמציאותיות שבה, אבל הכובד של הכל קצת מקשה על קצב הסרט להתרומם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"החיוך האטרוסקי" – ביקורת

"החיוך האטרוסקי". בריאן קוקס, רוזנה ארקט.

"החיוך האטרוסקי" הוא סרט דרמה משפחתית המבוסס על ספר מצליח (לאחר ששינו את פרטי המסגרת, כמו ארצות ההתרחשות ושמות הדמויות) שלמרות דמות ראשית עגולה, מדשדש בקיטשיות צפויה. קורים לא מעט דברים טובים על המסך, אך הם לא מתכנסים לכדי יצירה זכירה. אף על פי כן, הסרט משרת את המטרה שלו וצופים שנוטים להתרגש ממתח בין דורי ומשקעים מהעבר יהנו מאד מהסרט – לרוב אלו יהיו צופים בגילים מבוגרים יותר.

זהו הסרט הראשון באורך מלא שמביימים מיכל ברזיס ועודד בן-נון ("איה" הקצר) – העובדים יחד מתחילת דרכם – וגם הסרט הראשון שהם מביימים בתקציב גדול עם שחקנים הוליוודיים. התקציב איפשר להם יד חופשית יותר בבחירות האומנותיות, אך היא באה לידי ביטוי בעיקר באתרי הצילום, ללא ניסיון לחדש או להפתיע. הקצב בסרט לא אחיד ומרכז הכובד של סצינות בעלות פוטנציאל להיות משמעותיות מרגיש לעיתים מונח במקום הלא נכון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מלון מומבאי" – ביקורת #2

"מלון מומביי". נזנין בוניאדי.

"מלון מומבאי" הוא סרט דרמת אקשן/מתח המבוסס על סדרת פיגועי הטרור שהתרחשה במספר מוקדים במקביל בעיר מומבאי בשנת 2008 ע"י ארגון איסלאמי וגבתה את חייהם של 207 בני אדם, ומתמקד באירוע שהתרחש במלון הטאג' במשך שלושה ימים וחצי. סרט אקשן שמבוסס על אירועים אמיתיים יכול לצאת טוב מאוד או קיטש נוראי שבעיקר נועד למלא שורה בקורות החיים של כל המעורבים. לשמחתי, "מלון מומבאי" שייך לסוג הראשון. הוא לא סרט אקשן קלאסי, כי המוקד שלו הוא לא האפקטים ותרגילי פעלולים מרשימים, אלא הדרמה האנושית שמתחוללת גם אצל הקורבנות, אך גם אצל הרוצחים (במידה פחותה).

הסרט מבוים נהדר. הוא מדוד, מאוזן, מותח ולא משעמם לרגע – גם בחלקים הרגועים יותר. העובדה שזהו סרטו הארוך הראשון של אנת'וני מאראס, הופכת את כישורי הבימוי שלו למרשימים אפילו יותר. התסריט נכתב על ידי מאראס, שלו ניסיון מועט גם בכתיבה, ביחד עם ג'ון קולי שהתמחה בעיקר בכתיבת סרטים לכל המשפחה. הם יצרו סרט שבהחלט לא יתאים לכל המשפחה או לכל מי שרגיש למראות גרפיים אלימיים. מנגד, הוא גם לא סרט אימה, כך שלא רואים את הפגיעות בשביל אפקט הגועל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"צעצוע של סיפור 4" – ביקורת #2

"צעצוע של סיפור 4".

"צעצוע של סיפור 4" הוא סרט המשך בסדרת סרטי האנימציה המצליחה של פיקסר על עולמם ההרפתקני והעשיר של הבובות כשבני האדם מסובבים את הראש. הסרט ברמה פחותה משלושת קודמיו, כי נראה שלמרות שהמוטיבים של העצמה נשית (הם נורא באופנה כרגע, לא שמעתם?) נכנסו לסיפור, הוא מרגיש מאולץ ומזניח את הגרעין של הסרטים הקודמים – הקשר של וודי, בובת הבוקר, ושל באז לייטייר, בובת האסטרונאוט. ילדים יהנו ממנו מאד ומבוגרים (יחסית) יתרפקו על הנוסטלגיה ויתפעלו מההבדלים המשמעותיים באיכות האנימציה מאז הסרט הראשון משנת 1995 ועד היום.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"השמן והרזה" – ביקורת

"השמן והרזה". סטיב קוגן, ג'ון סי. ריילי.

"השמן והרזה" הוא סרט דרמה ביוגרפי על חייהם של שני שחקנים ותיקים בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר שתהילתם דעכה במעט והם מנסים להשיג אותה מחדש ולהתקרב שוב זה לזה. זהו לא סרט רע ויש בו איכויות לא מבוטלות של משחק וסיפור אישי לא מוכר על דמויות מפורסמות מעולם הבידור, אבל הוא גם לא סרט טוב במיוחד, וחלקים גדולים ממנו צפויים ומשעממים. הסרט לא מספק את העוצמה הדרמטית שנדרשת ממנו. אולי מבוגרים שגדלו על מערכונים של הצמד הקומי יוכלו למצוא בו איזשהי ארומה נוסטלגית.

הסרט מבוסס על ספר ביוגרפי שנכתב על סיבובי ההופעות בבריטניה ואירלנד על ידי איי.ג'יי. מריוט שכתב עליהם מספר ספרים, כמו גם על צ'רלי צ'אפלין, והוא שזור פרטי טריוויה על חייהם. התסריט שעובד מחומר המקור הוא יחסית סטנדרטי ולא מעניין והבמאי ג'ון ס. ביירד לא הצליח להוציא ממנו את רמת המתח הדרמטי שיכול היה להוציא. ישנם לא מעט קטעים שממש אפשר לראות את הפספוס בהעברת סצינות באופן נוגע ללב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חורשות את הלילה" – ביקורת

"חורשות את הלילה". ביני פלדסטין, קייטלין דבר.

"חורשות את הלילה" היא קומדיית נעורים מצחיקה ביותר על התבגרות, גילוי עצמי, פמיניזם ומיניות דרך הרפתקאותיהן של שתי חברות בלילה שלפני סיום התיכון. אי אפשר שלא לדמות את הסרט לגרסה נשית של הסרט "סופרבאד" (2007), ולא רק כי באחד התפקידים הראשיים משחקת ביני פלדסטין, אחותו של ג'ונה היל ששיחק את אחד התפקידים הראשיים בסרט מלפני 12 שנים. הנושא המרכזי בשני הסרטים הוא האהבה האלפטונית העמוקה שיש בחברות של הדמויות המרכזיות כשברקע קורים דברים משוגעים. מה שכן, הסרט הזה מתעלה על הקודם בכל המדדים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משפטו של טד בנדי" – ביקורת #2

"משפטו של טד בנדי". זאק אפרון.

"משפטו של טד בנדי" הוא דרמת פשע אמריקאית המגוללת את סיפורו של הרוצח הסדרתי הידוע לשמצה טד בנדי מזמן הכרותו עם בת זוגו ועד תפיסתו והבאתו למשפט. מלבד סצינה אחת (שגם היא לא גרפית), לא רואים אלימות בסרט והיא רק באוויר. זה יכול היה להיות אלמנט מצוין אם הסרט היה מצליח לשמור על המתח שלו לכל אורכו. לצערי, הוא שומר על מבנה צפוי וארוך שלא לצורך ומשאיר אותו כסרט שיתרונו העיקרי באספקת פרטים נוספים על דמותו של בנדי, בלי מטען דרמתי משמעותי.

לאחר שביים סדרה תיעודית על הרוצח הסדרתי, ג'ו ברלינג'ר התפנה לביים את הסרט העלילתי אודותיו עם תסריט שהתבסס על ספרה האוטוביוגרפי של אליזבת' קנדל. לברלינג'ר ניסיון עשיר מאוד ביצירת סרטים וסדרות תיעודיות, אך דל בעלילתיים. זה עדיין לא תירוץ לשינוי הכיוון שקורה בשליש הסרט, בה הדמות הראשית כביכול הופכת להיות דמות משנית וחד מימדית כמעט לגמרי. זהו לא הסרט הראשון על בנדי (מארק הרמון מ-"NCIS" לקח סיבוב בשנת 1986 באחת הגרסאות), כך שאולי בעתיד יש סיכוי שנראה עיבוד יותר מותח ומעניין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מלחמה פרטית" – ביקורת #2

"מלחמה פרטית". רוזמונד פייק.

"מלחמה פרטית" הוא סרט דרמה המבוסס על סיפור חייה של כתבת מלחמות שלא ממש מצליח להתמקד על נרטיב מסוים, ולכן מתפזר לכדי יצירה לא מרגשת או מעניינת במיוחד. יש תנועה קבועה בין חייה המקצועיים וחוויותיה באזורי מלחמה לבין חייה הפרטיים, שמציגים את המחיר שגובה תשוקתה המקצועית, אך מלבד רגעים ספורים, הכל מרגיש מלאכותי ומרוחק.

זהו סרטו העלילתי הראשון של מת'יו הינמן, שביים סרטים וסדרות תיעודיים שזכו לשבחים ומועמדויות לפרסים, ביניהם לאוסקר ("ארץ הקרטל" משנת 2016). בתור יוצר שמתעד מציאות בעצמו, אפשר להבין למה בחר להתחיל דווקא בסרט על עיתונאית. כנראה שהצורך שלו לתעד מציאות גבר על ההבנה שיש צורך לוותר על דברים מסוימים ולעקם מעט את האמת בחלקים אחרים בשביל ליצור סרט מהודק יותר. אולי אם היה בוחר ליצור סרט תיעודי על חייה של הכתבת, הוא היה יכול להעביר את הנקודה שלו טוב יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" – ביקורת #2

"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו". ג'סטיס סמית', קתרין ניוטון.

"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" הוא סרט הרפתקאות לילדים עם מעט מסתורין והרבה אנימציה ממוחשבת המתרחש בעולם הבדיוני של סדרת "פוקימון", ללא קשר ישיר לעלילה שלה. למרות ההברקה המבטיחה שהקדימון מציג, בו הדמות המתוקה פיקאצ'ו מדברת בקול מבוגר ורוטן, שהסרט עשוי לקרוץ גם לקהל בוגר, כמו שמצליחים לא מעט סרטים שמכוונים לקהל צעיר (בעיקר אנימציות), העלילה נותרת לא מתוחכמת ודי משעממת. כמובן, זה לא ימנע מילדים להנות ממנו מאד. הדבר הבולט ביותר לטובה הוא האנימציה הממוחשבת שהיא מפעימה ומיוחדת.

זהו סרטו החמישי של רוב לטרמן שעוסק באופן בלעדי בסרטים המכוונים לילדים. דווקא סרטיו המצוירים באופן מלא – "סיפורו של כריש" (2004) והסרט הכיפי "מפלצות נגד חייזרים" (2009) מאזנים יפה את הפנייה לילדים ברובד אחד ולמבוגרים ברובד אחר. התרגום של העולם המצויר לעולם המצולם עם אנימציה ממוחשבת מוצלח ביותר והאינטראקציה בין הדמויות האנושיות והלא אנושיות עובדת היטב. אבל לטרמן לא ידע למנף את ההישג הזה לכדי סרט ששועט קדימה, מרכיב הכרחי בסרט הרפתקאות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מה הסיכוי" – ביקורת #2

"מה הסיכוי?". שרליז ת'רון, סת' רוגן.

"מה הסיכוי?" הוא קומדיה רומנטית, בדגש על הקומדיה, מוצלחת הכוללת ביקורת קלילה על הפוליטיקה האמריקאית על עיתונאי שלא מוכן להתפשר על היושרה שלו ומזכירת המדינה של ארה"ב. אתם מכירים את הסרטים האלה שבהתחלה שתי הדמויות הראשיות בעלות אישיות הופכית ושונאות אחת את השנייה ואז בעל כורחן הן מתאהבות? ובכן, זה ההפך מזה. אמנם סת' רוגן ושרליז ת'רון אכן מגלמים דמויות שונות בתכלית, אך החיבור ביניהן זורם באופן טבעי. הסרט מצחיק מאד, ברמה של צחוק בקול, מה שלא קורה לי הרבה. ההומור לעיתים מיני וגס, מה שלא יתאים לכולם.

זהו שיתוף הפעולה השלישי של הבמאי ג'ונת'ן לוין ורוגן (הקודמים היו "50/50" ו"הלילה שלפני"), שיוצר סרטי קומדיה, לפעמים עם טעמים נוספים – דרמה או אימה. הוא לוקח סיכונים עם הסרטים שלו, שלפעמים יוצאים צולעים, כמו "באמאשלך" (2017) בכיכובן של איימי שומר וגולדי הון; ולפעמים יוצאים נהדרים, כמו "50/50". "מת עליה" (2013) שאותו גם כתב לוין, הוא סרט קומדיה רומנטית אימה על סיפור אהבה של זומבי ובחורה, שהוא לא טוב במיוחד, אבל מספק את הסחורה, כך שניתן להבין שלוין לא חושש מביקורת או שימור תדמית. למרות הסיטואציות המוקצנות בסרט, הוא נשאר מקורקע למדי וברובו אמין ולא מתחנף (טוב, נו, אולי קצת למצביעי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כולם יודעים" – ביקורת

"כולם יודעים". חביאר ברדם, פנלופה קרוז.

"כולם יודעים" הוא סרט דרמה ספרדי על איחוד משפחתי בכפר קטן שהיעלמותה של אחת מבנות המשפחה הצעירות מכריחה את כל המשתתפים להעלות מחדש את המשקעים שהדחיקו. הסרט איטי עד איטי מאוד, אך מספק תמונה שמרגישה אותנטית מאוד. הסרט מרגש עד שלפעמים יש צביטה בלב וזאת בזכות תצוגת המשחק המרשימה של זוג השחקנים פנלופה קרוז וחוויאר בארדם. למרות שיש בו לא מעט התרחשות והרבה גילויים, הוא בהחלט לא יתאים לאנשים שאוהבים שהעלילה מתגלגלת קדימה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לשחות או לא להיות" – ביקורת

"לשחות או לא להיות".

פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-16 נפתח בסרט "לשחות או לא להיות" (או "האמבט הגדול") דרמה קומית על קבוצת שחייה צורנית לגברים ועל חייהם של המשתתפים בה. הסרט לא אחיד באיכותו ומתברר שמספיק שהסרט יתחיל סוחף ושיסתיים באווירה חיובית בשביל שהצופים יצאו בהרגשה טובה. הרי לאף אחד לא אכפת מכל השטויות שקורות באמצע. הסרט מתאים לכל הגילים, אך מבוגרים עשויים להנות ממנו יותר, כיוון שלהם אפשרות להזדהות עם הקשיים של חיים בוגרים שחוות הדמויות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »