רותם יפעת - רשימת מאמרים בבלוג

"באמבלבי" – ביקורת

"באמבלבי". היילי סטיינפלד.

אני מחכה למחקר ההיסטורי-פסיכולוגי שיסביר מה קרה למייקל ביי בין העשייה של "הרובוטריקים" הראשון ב-2007 לחמישי ב-2016. בסרט הראשון הוא הצליח הביא לחיים את גיבורי הילדות של מיליוני ילדי שנות השמונים ואילך (כולל כותב שורות אלו) לכדי סרט אקשן מהשורה הראשונה שמחזיק עד היום. אבל משם זה רק הדרדר: השני והשלישי היו פשוט לא טובים והרביעי והחמישי הם סוריאליסטים עד כדי כך שעולה התהיה האם יש שם תסריט בכלל, כשהקשר בין סצנה לסצנה נדמה כמקרי בהחלט.

לכן מעריצים רבים שמחו כשנודע שהוא לא יביים את הספין-אוף "באמבלבי". התוצאה הסופית היא סרט מוצלח יותר מכל הארבעה האחרונים, ברם הוא לא סרט "רובוטריקים". זהו סרט התבגרות של ילדה וחייזר שהוא במקרה יצור רובוטי שמשנה צורה. זה יותר "אי-טי: חבר מכוכב אחר" מאשר "רובוטריקים". השילוב של הדמויות האהובות עליי מילדות, סיפור ההתבגרות המרגש והמוזיקה של הסמית'ס מתקופת בגרותי, הוביל אותי לדמוע לא פעם בסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הגרינץ'" (2018) – ביקורת

"הגרינץ'".

מאז תחילת המאה, זכינו לארבעה עיבודים באורך מלא ליצירותיו של ד"ר סוס: השתיים ראשונות היו עם שחקנים והאחרות באנימציה. כעת מצטרף סרט אנימציה שלישי בעשר שנים האחרונות "הגרינץ'" והוא מבוסס על הספר "הגרינץ' שגנב את חג המולד" (במקור "כיצד הגרינץ' חטף את חג המולד"). לא משנה איכות הסרט – הקסם של הספרים תמיד עובר וזה משהו שאי אפשר לקחת מאף אחת מהיצירות הללו, כולל זו החדשה. הסרט אולי פשטני מדי לבוגרים אבל מלא קסם והומור – וזה גם משהו בימינו. בנוסף אנחנו גם מקבלים סרט קצר של המיניונים – אז איך אפשר לא להיות מרוצים?

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לצוד את האויב" – ביקורת

"לצוד את האויב". ג'ררד באטלר.

חששתי מהצפיה בסרט "לצוד את האויב", בו ג'רארד באטלר מגלם מפקד צוללת הנשלח להציל את נשיא רוסיה מסגנו הסורר. אני סובל ממצב די יחודי: מקלסטרופוביה קולנועית. קשה לי עם סרטים המתקיימים בחלל סגור וחשוך (בעוד שבמציאות אין לי בעיה עם זה; אם כי לא הייתי בצוללת או בחללית – אז לך תדע). לשמחתי, "לצוד את האויב" אינו מוגבל רק לצוללת אלא מתאר את ההתפתחות מכמה מוקדים השונים במהותם – דבר היוצר סרט אקשן-מתח פוליטי מוצלח למדי, רק שהוא אינו אחיד ברמתו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שחור על לבן" – ביקורת

"שחור על לבן". ג'ון דיויד וושינגטון, אדם דרייבר.

לפני כמה שנים כשספייק לי הריץ פרויקט מימון המונים לסרטו "The Sweet Blood of Jesus", סטודנטית שלי לשעבר, שידעה שאני מעריץ שלו, שאלה אם אני משתתף. עניתי לה שראיתי את "רד הוק סאמר" ולכן אני פטור. אי אפשר להתעלם שב-12 השנים האחרונות, מאז "האיש שבפנים", הסרטים של ספייק לי כמעט ובלתי ניתנים לצפיה. ברם, אחרי שהסדרה "לא יכולה בלי זה" (עיבוד לסרט הביכורים שלו משנת 1986) יצאה בשנה שעברה כסדרה בנטפליקס, נראה היה שהוא במסלול הנכון. עתה עם "שחור על לבן" ניתן לומר שהוא חוזר לעצמו עם סרט מעניין ומוצלח. למרות הרצינות של הנושא והרלוונטיות שלו לימינו לי משלב בו הומור ונמנע מלהפוך את זה לסרט דוגמתי. יש חריקות פה ושם אבל בניגוד לסרטים האחרונים שלו זה בהחלט סרט ראוי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנטמן והצרעה" – ביקורת

"אנטמן והצרעה".

פרט ל"קפטן אמריקה: חייל החורף", היקום הקולנועי של מארוול לא מצטיין בסרטים השניים בסדרה. לפעמים זה אסון כמו "ת'ור: העולם האפל" ולפעמים פשוט קצת מאותו דבר כמו "שומרי הגלקסיה 2". "אנטמן והצרעה" מצליח לקחת את כל מה שטוב בקודם, לשפר ולא להרגיש שהוא חוזר על עצמו. התוצאה היא שוב סרט המנותק מהיקום בעלילה (אך כן מקדם את גיבוריו) שונה סגנונית משאר הסרטים, מצחיק והפעם גם מרגש יותר. במקום לחזור על אותם טריקים, אנו מקבלים ואריאציה על יכולות הכיווץ/הגדלה שראינו בסרט הקודם. בין אם זה בניינים, מלחיות או סוכריות פז. יש מגוון של מצבים וחשוב מכל – זה משרת את העלילה ולא בא רק להשוויץ.

הסרט הזה נהנה מהמשכיות בצוות היוצר ולא סבל מהחלפת הבמאי כפי שהיה בסרט המקורי עם אדגר רייט. הפעם פייטון ריד ישב על כיסא הבמאי מהרגע הראשון, דבר שאפשר לו להמשיך לשחק עם הקונספט הוויזואלי הייחודי של הסרט ולהוסיף מטעמים קומיים המבוססים על שינויי גודל ופרספקטיבה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משפחת סופר-על 2" – ביקורת #3

"משפחת סופר-על 2".

למרות שבין "משפחת סופר-על 2" לבין קודמו שיצא ב-2004 חלפו 'רק' 14 שנים, נדמה שהנוף הקולנועי בו הם פועלים השתנה בלי היכר, בייחוד בעולם גיבורי העל וכן ביצירות של פיקסאר. לדעתי זהו שינוי משמעותי הרבה יותר מאשר זה שהתרחש בין "בלייד ראנר" להמשכו למרות שביניהם עברו 35 השנים: מעט מאד סרטי מד"ב משמעותיים יצאו מאז "בלייד ראנר" המקורי. לעומת זאת ז'אנר סרטי הקומיקס רק החל את הבום שלו כמה שנים אחרי שיצא "משפחת" המקורי והגיעו לשיא עם חלק מסרטי היקום הקולנועי של מארוול, "לוגאן" וטרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולאן. לכן בניגוד למקור, "משפחת סופר על 2" כבר לא פועל בוואקום, ומתקשה להיות ייחודי או מעניין בגזרת גיבורי העל. לא תורם לכך שהוא צפוי מהרגע הראשון. אם כי בכל הקשור למשפחתיות הוא עדיין מרגש ומוצלח אבל זה לא מספיק להחזיק סרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" – ביקורת #1

"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים". אלדן ארנרייך.

בתקופה בה כל דבר חייב להיות הכי טוב, הכי מדהים או לחילופין הכי גרוע, הכי נוראי, יש משהו מיוחד בלהיות סתמי. אבל אפילו את זה "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" לא מצליח לעשות היטב. הוא פשוט לא מעניין. במילה אחת: פרווה. בשתי מילים פרווה (של) צ'ואי. לא שציפיתי להרבה מהדמות. כמו כל הדמויות ב"מלחמת הכוכבים" – רובן לא מעניינות – הן סמל לדברים. זה נכון לכל הגיבורים של כל הטרילוגיות: אנאקין, לוק וריילי ועל אחת כמה וכמה לדמויות המשנה כמו האן סולו. הבעיה שהסרט מנסה לבנות מיתוס ועומק סביב דמותו של האן אבל הכול כל כך צפוי וברור. כל טוויסט או מטאפורה אפשריים ברורים. הכול נשאר על פני השטח ובלי תחכום.

יתכן והסיבה לכך היא חילופי הגברי: רון האוורד ("התופת", "וילו והנסיכה") החליף את פיל לורד וכריסטופר מילר  ("רחוב ג'אמפ 21" וההמשך שלו וכן "לגו:הסרט") שהוכיחו שהם יכולים לקחת מותג ישן ולהפוך אותו למעניין ומצחיק – וזה כל מה שהיה חסר בסרט הזה. לא נדרש הרבה כדי להפוך סרט שהדמות הראשית בו היא אחת הדמויות האהודות בתולדות הקולנוע ומשחק בו האיש הכי מגניב באמריקה כעת (דונלד גלובר) ועדיין האוורד הצליח בכך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דדפול 2" – ביקורת

"דדפול 2".

אחרי שנחנו מכל השיאים שהוא שבר, הגיע הזמן לשאר סרטי הקיץ להתמודד על תפקיד הסרט הקופתי ביותר לקיץ 2018 שאינו "הנוקמים: מלחמת האינסוף". מבין שלל המועמדים ("עולם היורה: נפילת הממלכה", "סולו" ועוד) "דדפול 2" הוא בעיני הכי מעניין אך בו בזמן גם בעל סיכוי להיות נפילה גדולה. הסיבה לכך ברורה: מצד אחד הסרט הקודם היה הפתעה אדירה הודות להומור, אלימות ומודעות עצמית, דבר שבא לידי ביטוי בקופות. מצד שני אלו מרכיבים שיכולים בקלות להימאס כשהם ממוחזרים. לשמחתי מסתבר שאם עושים משהו מיוחד ממש טוב – הוא יוצא מצוין גם בפעם השנייה. אפילו בכותרות הפתיחה שמרו על הבדיחות בדומה לקודם אבל במקום לצחוק על העושים במלאכה, צחקו במה על מה שקדם לכותרות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנוקמים: מלחמת האינסוף" – ניתוח עם ספויילרים ומחשבות על "הנוקמים 4"

"הנוקמים: מלחמת האינסוף".

הפעם האחרונה שראיתי סרט חדש פעמיים תוך שבוע או פחות היה "התחלה" של כריסטופר נולאן. לפני זה היה "האביר האפל", גם כן של נולאן. "הנוקמים: מלחמת האינסוף" הצליח להגיע למעמד של כריסטופר נולאן אצלי. מרשים. כפי שכבר כתבתי בביקורת זה לא בהכרח הסרט הכי טוב של היקום הקולנוע של מארוול אבל הוא הכי אינטנסיבי ומרגש. בגלל החשש לספויילרים, לא יכולתי להרחיב על הסיבות לזה בביקורת הראשונה. אבל עכשיו אני רוצה לדבר על מה יקרה הלאה, וזה קצת קשה בלי לחשוף את מה שהיה. אז אם טרם ראיתם, זה הזמן לעצור את הקריאה ולחזור אחרי שצפיתם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנוקמים: מלחמת האינסוף" – ביקורת

"הנוקמים 3: מלחמת האינסוף".

אלא אם הרגע נחתתם מכוכב אחר אחרי שחטפו אתכם בתור ילדים אני משער ששמעתם על 'היקום הקולנועי של מארוול'. כמו כן בוודאי ראיתם סרט, שניים או 18 ממנו בעשר שנים האחרונות. אני אישית כתבתי עליהם כבר עשרות אלפי מילים ודיברתי עשרות שעות ועדיין מגיע לכל סרט חדש בהתרגשות כאילו זה הסרט הראשון שאני רואה ביקום הזה. אלא שבאופן פרודקסאלי, כוחה של מארוול לייצר את התחושה הזו כל פעם מחדש זו גם נקודת התורפה שלה: אתה יודע מה תקבל ולכן לסרטים שלהם קשה להתרומם מעבר לרף שהציבו הסרטים הכי טובים שלהם. בתוך זה "הנוקמים: מלחמת האינסוף" – הסרט השלישי של "הנוקמים" (כביכול) – צריך גם להתמודד עם הנטל של סגירת קשת עלילתית שנפרסה על פני שבעה סרטים. על כך יש להוסיף החיבור הרגשי לדמויות מכל הסרטים. ולמרות זאת העוסקים במלאכה: קווין פייגי (המוח/חזון מאחורי היקום), האחים רוסו (שמביימים בפעם השלישית) וכן כריסטופר מרקוס וסטפן מקפליי התסריטאים (בסרט החמישי שהם כותבים ליקום) הצליחו לעמוד במשימה ולספק חוויה חד פעמית. לא בהכרח הסרט הכי טוב של היקום, לא הכי חכם, אבל הכי מהפנט, מרגש וסוחף.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

היקום הקולנועי של מארוול – עכשיו הפודקאסט

לוגו הפודקאסט: מארוול מ-א' ועד ת'ור

מפה לשם אני כותב פה באידיבי כבר חמש שנים. בשנה האחרונה המעטתי לכתוב בגלל הרבה סיבות, אבל על דבר אחד לא וויתרתי: סרטי היקום הקולנועי של מארוול. כביכול עוד שלב באבולוציה של סרטי קיץ אבל אני רואה בזה הרבה יותר: ראשית זה פרוייקט יומרני (בקטע הטוב) שעומד ביומרה שלו. שנית הוא כמעט לא מאכזב (באופן אירוני, הסרט הכי גרוע בו הוא הראשון עליו כתבתי "תו'ר: העולם האפל"). האהבה הזו לסרטים הללו הובילה אותי להקליט עם חבר פודקאסט בו כל פרק מוקדש לאחד מהסרטים שמארוול הוציאו.

השבוע, עם צאת "הנוקמים: מלחמות האינסוף" (וכמובן שאכתוב גם עליו) אנחנו עולים עם "הנוקמים" הראשון מ-2012. אתם מוזמנים להאזין אם אתם רוצים להיזכר איך הכל התחיל וכמה קשה היה להביא את החבורה המופלאה הזו לשתף פעולה בפעם הראשונה.

מומזנים גם לבקר אותנו בעמוד הפייסבוק שלנו שם אנחנו משתפים חדשות על כל הסרטים העתידיים, וכידוע, לא חסרים כאלה.

"הפנתר השחור" – ביקורת #3

"הפנתר השחור".

הגאונות של קווין פייגי ושל קונספט היקום הקולנועי של מארוול אינה טמונה בכך שבמשך עשר שנים, על פני 17 סרטים, הם מצליחים לצופים להגיע שוב ושוב לקולנוע כדי להרגיש חלק מהיקום שלהם. אני בטוח שאנשים היו באים לראות אינספור סרטים בודדים של "איירון מן" או "קפטן אמריקה" גם אם בסוף הם לא היו מתחברים למגה-זורד קולנועי. לראיה עדיין עושים סרטי "שודדי הקאריביים".

מגע הקסם של פייגי הוא ביכולת לגרום לקהל להגיע לסרטים על דמויות סוג ג' ועוד לעשות מזה סרט שאינו נופל מאלו של ה"כוכבים" של היקום – זה כבר דורש כישרון וחזון. "הפנתר השחור" שעולה השבוע בארץ ובארה"ב הוא אחד המקרים הללו: לקחו דמות שלא רק שרוב צופי הקולנוע לא שמעו עליה, אלא כזו שרבים מחובבי הקומיקס בקושי קראו אותה ולא רק שנתנו לה סרט משל עצמה אלא גם כזה שצפוי לשבור שיאי הכנסה לסופ"ש בחודש פברואר.

למרות שזהו רק סרטו השלישי כבמאי של ריאן קוגלר ("קריד") הוא מצליח לנווט היטב בין האישי לתעשייתי דרך סיפור משלו שמתחבר ליקום של מארוול. קוגלר כמעט ואינו עוסק באירועי העבר מהיקום הקולנועי של מארוול, ולמרות זאת מצליח לבסס את העתיד של "הפנתר השחור" בתוכו (וזה אולי ספויילר למי שלא ראה את הטריילרים ל"הנוקמים: מלחמות האינסוף" או נאיבי וחושב שהפנתר השחור לא יופיע בו).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »