יונתן דורון - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 16)

סיכום שנתיים בקולנוע 2021-2020

סיכום השנים 2020-2021 בקולנוע.

אחרי סגירה עולמית חסרת תקדים של בתי הקולנוע (בארץ מאמצע מרץ 2020 ועד מאי 2021) חזרו בהדרגה להקרין סרטים במקום הראוי להם. יש סרטים שדילגו על הקולנוע ו"שוחררו" למסך הקטן, תהליך שהואץ עם התגברות שירותי הסטרימינג השונים, ויש סרטים שחיכו על המדף שנה ויותר, כמו "האלמנה השחורה" ו"מקום שקט 2", בתקווה להכנסות משמעותיות יותר (חלק מהם נראה רק ב-2022, כמו "מוות על הנילוס" של קנת' בראנה, בכיכובה של גל גדות). ויש עוד כמה מגמות ואירועים -קולנועיים- משמעותיים שהתרחשו השנה.

אחד הסרטים שנדחו בשנה וחצי כדי להיות מוקרן בבתי הקולנוע הוא "לא זמן למות", שבו דניאל קרייג כיכב בפעם האחרונה כג'יימס בונד. חמישה סרטים בחמש עשרה שנים הם הספק קטן משל שני השחקנים הראשונים שגילמו את בונד (שון קונרי, רוג'ר מור), אך עם קרייג הגיעה סדרת הסרטים הוותיקה ביותר בקולנוע אל שיאי הכנסות שלא ידעה קודם לכן. מסקרן מאוד מי השחקן הבא שייכנס לנעלי הדמות האייקונית. ההכרזה צפויה מתישהו במהלך 2022, עם סרט חדש בנובמבר 2023 ככל הנראה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ליקריץ פיצה" – ביקורת #1: טרנטינו יאהב מאוד את הסרט

"ליקריץ פיצה". אלנה היים, קופר הופמן.

במרכז "ליקריץ פיצה", סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון (שכתב וביים, בין השאר, את "זה ייגמר בדם" ו"לילות בוגי"), סיפור אהבה חמוד, שלמרבה הצער מקושט ביותר מדי דברים מסביב שמעיבים עליו. רוב התוספות שימושיות לסיפור אך אפשר היה לקצץ בהן ולהותיר את 133 הדקות לצמד הצעירים גארי ואלנה.

גארי הוא נער בן 15 שמתאהב באלנה, בת 25 שמגיעה לבית הספר שלו עם הצלם שמגיע לתעד את תלמידי בית הספר. גארי בעל ביטחון עצמי, שחקן ויזם אמביציוזי. הסרט מתרחש בשנות ה-70 בלוס אנג'לס, בימים של משבר הנפט העולמי (וזו לא הפעם היחידה שישראל מוזכרת בסרט).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

הוכרזו המועמדים לגלובוס הזהב 2022: "בלפסט" מוביל במועמדויות; "משחק הדיונון" מועמדת

"משחק הדיונון". ז'אנג ז'ה לי.

הוכרזו המועמדים לפרסי גלובוס הזהב 2022 (ה-79 במספר), ובראשם קצר "בלפסט", שמסתמן כמועמד המוביל לאוסקר, 7 מועמדויות. התופעה הכלל-עולמית "משחק הדיונון" מועמדת לפרס סדרת הדרמה הטובה ביותר – מחזה נדיר מאד לסדרה שאינה דוברת אנגלית (ויצוין כי אמנם "פרזיטים" הפסיד את גלובוס הזהב אבל זכה באוסקר). ג'סיקה צ'סטיין מועמדת כשחקנית ראשית בסרט דרמה ובשחקנית ראשית במיני סדרה "תמונות מחיי נישואין" של הישראלי לשעבר חגי לוי.
שתי במאיות מועמדות לבימוי סרט: ג'יין קמפיון על "כוחו של הכלב" ומאגי ג'ילנהול על הסרט הראשון שלה כבמאית, "הבת האפלה".

לא ברור איך ואיפה ישודר טקס גלובוס הזהב ה-79 אחרי שנה שבה ארגון הכתבים הזרים בארה"ב (Hollywood Foreign Press Association, HFPA) זכה למבול של ביקורת, לא בפעם הראשונה אך בצורה אולי מוגזמת. כך או כך, הטקס יתקיים ב-9.1.22.

רשימת המועמדים הבולטים לפרסי גלובוס הזהב 2022:

סרט דרמה

סרט הדרמה הטוב ביותר
1. "כוחו של הכלב"
2. "בלפסט"
3. "משפחה מנצחת"
4. "חולית"
5. "CODA"
לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בית גוצ'י" – ביקורת #1: ליידי גאגא נהדרת

"בית גוצ'י". ליידי גאגא.

"בית גוצ'י" מגולל פרשיה לא מוכרת על אנשי בית האופנה המפורסם ולא מתמקד בעיצוב ותככנים בעולם הדוגמנות. הוא לא ייזכר עם הטובים שבסרטיו של הבמאי רידלי סקוט אבל הוא מהוקצע ולא נגרר לפרודיה או לקאמפיות בזכות סקוט.

רידלי סקוט יהיה בן 84 בשבוע הבא, והוא ממשיך לביים בקצב מעורר התפעלות. לאורך הקריירה הארוכה שלו ביים סרטים רבים, כולל אבני דרך משפיעים, שאת רובם אהבתי: "הנוסע השמיני" (1979), "בלייד ראנר" (1982), "תלמה ולואיז" (1991), "גלדיאטור" (2000), "להציל את מארק וואטני" (The Martian, 2015).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנקאנטו" – ביקורת #1: צבעוני ומקסים

"אנקאנטו".

"אנקאנטו", סרט האנימציה באורך מלא ה-60 של דיסני, נראה מקסים, עם צבעוניות ועיצוב נהדרים, אך הוא רחוק מהסרטים הטובים ביותר של דיסני, ואף נופל ברמתו משלושת הסרטים הקודמים של ביירון האוורד, אחד הבמאים החתומים עליו: "בולט", "פלונטר" ו"זוטרופוליס" היו טובים ומבדרים יותר, וגם מצחיקים יותר.

כמו ברוב הסרטים המצוירים של דיסני בשנים האחרונות, יש מישהי במרכז העלילה והפעם מדובר במירבל מדריגל, שמגיל צעיר עד בגרות מרכיבה את אותם המשקפיים. היא הכבשה השחורה במשפחה שמתגוררת בקולומביה, שכוללת סבתא, שלושה ילדים ונכדים רבים. לכל אחד מהם יכולת קסומה (כמו "כוח-על" אבל לא מדובר במשפחה של גיבורי-על): לשנות צורה, חוזק יוצא דופן, יכולת ריפוי וכדומה. הם משתמשים ביכולת שלהם בעיקר באופן חד-גוני שחוזר על עצמו. מירבל היא האכזבה של המשפחה אחרי שבטקס החגיגי לגילוי היכולת שלה התברר שלא ניחנה בדבר, היא רגילה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מכסחי השדים: החיים שאחרי" – ביקורת #1: רק פורט על מיתרי נוסטלגיה

"מכסחי השדים 3: החיים שאחרי". מקנה גרייס.

"מכסחי השדים: החיים שאחרי" הוא סרט שכולו מהול בנוסטלגיה לחובבי הסרט מ-1984, סרט נהדר שראיתי אין-ספור פעמים בילדותי/נעוריי ואוהבים מאוד להזכיר אותו בסרטים ובסדרות אמריקאיים.

אייבן רייטמן ביים את "מכסחי השדים" באמצע שורה של קומדיות מצליחות עד 1990, כולל "תאומים" ו"שוטר בגן ילדים" עם ארנולד שוורצנגר. הסרטים הבאים שלו פחות הצליחו ובשנים האחרונות הוא מתמקד בעיקר בהפקה. את "מכסחי השדים: החיים שאחרי" ביים בנו ג'ייסון רייטמן, שזוכה להערכה גדולה מאביו עם הסרטים שהוא מביים, וכוללים את "ג'ונו" ו"תלוי באוויר". כמוהם, יש בסרט הנוכחי משהו אמין ויפה ביחסים בין הדמויות, ליהוק מוצלח וכולם משחקים טוב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אתמול בלילה בסוהו" – ביקורת #1: מתחיל נהדר ולא מתאושש מהתפנית

"אתמול בלילה בסוהו". תומסין מקנזי.

אני חושב שאסור לדעת יותר מדי על סרט שעומדים לראות אבל חשוב לדעת איזה סרט הולכים לראות, את הסגנון שלו. "אתמול בלילה בסוהו" מתחיל כדרמה ונופל למחוזות האימה, כשהמילה "נופל" מכוונת כי בשלב זה איבדתי עניין, לא רק בשל שינוי הטון אלא בעיקר כי בשלב הזה הכול הופך לסיוט לדמות הראשית, הדברים מתחילים לחזור על עצמם ומאבדים את הצופים.

"אתמול בלילה בסוהו" מתחיל נהדר, לא רק הקטע הקצבי הראשון אלא בכל האקספוזיציה שלו. מיד ברורה האישיות של הדמות הראשית, מאיפה היא באה, לאן היא הולכת, הזמן, המקום, הסיטואציה, הקשיים שלפניה, הדברים שהיא צריכה להתמודד אִתם. זה כתוב טוב, עשוי כהלכה, מבטיח מאוד ולא תבניתי וצפוי מדי. כשהופיע מרכיב המסע בזמן, שאני אוהב מאוד באופן כללי, קיבלתי אותו למרות הזיווג המוזר. הרעיון של מפגש של דמות עם אישיות שונה לגמרי ממנה שגורמת לשינויים בחייה (לפעמים בחיי שתי הדמויות) הוא מוצלח ולא במקרה אבן יסוד בספרות ובקולנוע. כשזה עובד זה מצוין אז אין סיבה שלא להמשיך עם זה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

הולך לעיבוד: "הבחורים בסירה"

ג'ורג' קלוני על סט הצילומים של "משחקי שלטון" (2011)

"הולך לעיבוד" הוא טור חד פעמי, כנראה, על ספר שקראתי ועומד להפוך לסרט; איך אני חושב שייראה הסרט, מה אני מקווה לא לראות בו, ועל אלו חלקים מהספר בטח יוותרו.
בטור הראשון (ואולי האחרון) אעסוק בספר העיון "הבחורים בסירה" מאת דניאל ג’יימס בראון, שפורסם ב-2013 והצליח מאוד בארצות הברית.

קל מאוד לראות את הספר הזה הופך לסרט. הוא מגולל את סיפורו של עני מרוד שמוצא את מקומו בין בחורים ממשפחות טובות, שבזכות יכולתו הספורטיבית ועקשנות בריאה מתברג לנבחרת ארצות הברית שנשלחה להתחרות באולימפיאדה. ג'ורג' קלוני מביים את הסרט שנוכל לראות בסוף 2022 או יותר סביר שב-2023. גרסה קודמת של התסריט כתב כריס וייץ (שהיה מועמד לאוסקר על התסריט המעובד של "רווק פלוס ילד", שהוא גם ביים) כשקנת' בראנה אמור היה לביים את הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משפחה מנצחת" – ביקורת: ויל סמית' ורגעים נוגעים ללב

"משפחה מנצחת". וויל סמית'.

"משפחה מנצחת" הוא סיפור על משפחת ויליאמס, דרמה אודות ריצ'רד (ויל סמית'), אביהן של צמד הטניסאיות המצליחות ונוס וסרינה, שהיה נחוש להביא אותן לפסגת הטניס העולמית. הסרט מתמקד בשנים המוקדמות, לפני שהיתה להן קריירה, כשוונוס (המבוגרת מהשתיים) בת 11 בלבד. פה ושם ישנם רגעים נוגעים ללב ומסקרן לראות מה הביא את שתי הבנות משכונת קומפטון בדרום לוס אנג'לס לצמרת ספורט שמעטים השחורים שעוסקים בו. ברקע רואים מעט אירועי חדשות של התקופה (תחילת שנות ה-90) ומזכירים ומופיעים שחקנים בתפקיד שחקנים מובילים של הימים ההם (אפשר היה לוותר על האזכור הלא מתוחכם במיוחד לאנדי רודיק).

בהתחלה שומעים שורות בודדות של קריינות מיותרת במיוחד מפי ריצ'רד, שלא שומעים שוב, וזה מרגיש כמו שאריות מגרסאות קודמות ששכחו להוציא. נדמה שמתחילים את הסיפור קצת מאוחר מדי, אך נקודת הסיום שבחרו מעניינת ובלתי צפויה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"נצחיים" – ביקורת #1: הדמויות מאופיינות רק בכוחותיהן

"נצחיים".

"נצחיים" הוא סרט פעולה על פי קומיקס מבית "מארוול" (איירון-מן, קפטן אמריקה, תור) אך ללא גיבור-על מרכזי. הסרט לא מבדר או מהנה כפי שהוא אמור להיות, והתוכן לא מצדיק את האורך שלו (מעל שעתיים וחצי).

כפי שמוסבר בכיתוב בהתחלת הסרט -וזמן קצת אחר כך גם נאמר בדיאלוג- חבורת הנצחיים הגיעה לכדור הארץ לפני 7,000 שנה כדי להציל את האנושות מיצורים שנקראים סטיות (מעין סטגוזאורוס מפלצתי קל רגליים). לכל אחד בחבורת הנצחיים יש כוח-על שונה (ריפוי פגיעות גופניות, הפיכת עצמים לחומר אחר, תעופה וירי מהעיניים, ריצה מהירה במיוחד, יכולת השתלטות על המוח, ועוד), כולל לזאת החירשת שדבריה מופיעים בכתוביות (בעברית בלבד).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חולית: חלק א'" – ביקורת #1: הדגש על העיצוב הזניח את הדמויות והדרמה

"חולית". טימותי שאלאמה.

בשם הסרט בהתחלה מופיעות המילים "חלק ראשון", אבל לא תראו את זה בשום מקום אחר. חשוב לדעת ש"חולית" בן 155 הדקות הוא עיבוד של חלק מהספר ומסתיים במעין "המשך יבוא" אבל אם הסרט לא יצליח מספיק אז לא בטוח שיבוא "חלק שני" (שעדיין לא צולם). הסרט מלא הוד והדר כל כך ששכחו שצריך לספר סיפור.

"חולית" מבוסס, כמובן, על ספרו מ-1965 של פרנק הרברט, אחד מספרי המדע בדיוני המפורסמים והמוערכים ביותר שיש, ספר טוב מאוד שגם מי שלא אוהב מדע בדיוני יכול ליהנות ממנו.
במהלך יוצא דופן בקריירה שלו ביים דיויד לינץ' את הגרסה הקולנועית הראשונה ב-1984, עם קייל מקלקלן בתפקיד הראשי (והמשיך אתו ל"קטיפה כחולה" וכדייל קופר בסדרה "טווין פיקס" המופתית*, כמובן; *אני מתייחס לשתי העונות הראשונות בלבד).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מים שקטים" – ביקורת: סיפור מעניין מזן שהולך ונכחד

"מים שקטים". מאט דיימון, קאמי קוטן.

"מים שקטים" הוא סרט, בכיכובו של מאט דיימון, מזן שהולך ונכחד: דרמה בוגרת על אנשים מהשורה, ללא אפקטים, סיפור אנושי עם דמות מרכזית שהנסיבות מאלצות אותה לפעול בדרך שונה מהרגיל. הבעיה העיקרית היא שמנסים לדחוס יותר מדי לסרט אחד. ב-139 הדקות יש גם חלקים מתוך דרמה רומנטית ומעין מותחן, ובמקרה הזה לא משלבים אותם יחד בצורה טובה. יותר היה קל להמליץ על הסרט אם היו מקצצים ממנו את השומן העודף או מספחים את הקטעים בצורה יותר עדינה ואינטגרלית לסיפור המוביל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »