יונתן דורון - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 15)

"עולם מוזר" – ביקורת: דף מסרים במקום סרט הרפתקאות

"עולם מוזר".

ל"עולם מוזר", סרט האנימציה של דיסני נטול השירים, לא יהיה סרט המשך כי הוא לא יצליח מספיק, ככל הנראה, אבל לא אופתע אם תהיה סדרת טלוויזיה בשירות הסטרימינג דיסני+ בשנים הקרובות. יש בו עולם ודמויות שקל לראות בסדרה לילדים עם סיפורים באורך עשרים וחמש דקות.

הסרט הזה, המצויר ה-61 של דיסני, לא יהיה ברשימה כלשהי של סיכום השנה או דירוג כלשהו של כל סרטי דיסני, להוציא איגודי זכויות שונות כי לסרצ'ר (Searcher), הדמות הראשית, יש אישה שחורה ובן שמאוהב בנער אחר, ויש גם דמויות ממוצא אסייתי ולרגע מתמקדים ברחוב במישהי בכיסא גלגלים. יותר ויותר רואים סרטים אמריקאיים שנראים כמו מודעה של בנטון. זה בוטה, עשוי בצורה לא מעודנת, מוגזם, וגם במקרה הזה מרוב דף מסרים וזהירות, בולט יותר דף המסרים מאשר סרט ההרפתקאות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הפייבלמנים" – ביקורת: כמו דפדוף באוסף זכרונות

"הפייבלמנים". מישל ויליאמס, גבריאל לבל, פול דנו.

סטיבן ספילברג הוא אחד הבמאים הידועים בעולם כבר עשרות שנים. "הפייבלמנים", סרטו האוטוביוגרפי (שהוא כתב יחד עם טוני קושנר, וביים), מתחיל בפעם הראשונה שסם (=סטיבן) הולך לבית קולנוע. הוא הבן הבכור במשפחה והוא יושב בין אביו ואמו. הוא מתרשם עמוקות מסצנת תאונת הרכבת בסרט "ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל בי. דה-מיל (שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר). ב"הפייבלמנים", למרבה הצער, אין רגע כה מרשים שמותיר חותם על הצופה, ייחרט בתולדות הקולנוע ויזכה למחוות ולפרודיות כמו הנערים על האופניים שעולים לאוויר ב"אי-טי", האדוות בכוס המים במכונית מצעדי הטי-רקס ב"פארק היורה", כל קטע הפתיחה של "שודדי התיבה האבודה", צילום התקריב על השריף ברודי על החוף ב"מלתעות" ועוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מילה שלה" – ביקורת #1: זואי קאזאן וקארי מוליגן נהדרות בסרט על הפלת הארווי ויינסטין

"מילה שלה". קארי מוליגן, זואי קאזאן.

"מילה שלה" הוא סרט דרמה טוב על שתי העיתונאיות של ה"ניו יורק טיימס" שחשפו את ההתעללות המתמשכת של מפיק הקולנוע הארווי ויינסטין, מבעלי חברת "מירמקס" (שילוב של שמות הוריהם של הארווי ואחיו-שותפו בוב: מרים ומקס). זהו כמעט סרט פרסומת לָעיתון.

מייגן טוהי (קארי מוליגן, "לחנך את ג'ני", "צעירה ומבטיחה") וג'וֹדי קנטור (זואי קאזאן, "חולי אהבה") הן חברות לעבודה. כל אחת נשואה לגבר תומך, אמא לילדות שלשתיים מהן יש שמות עבריים. מייגן נרתמת לשתף פעולה עם ג'ודי כדי לחשוף את הסיפורים שרצו בהוליווד במשך שנים על הארווי ויינשטיין. נשים מפחדות להתלונן, לא ששות ששמן יופיע בעיתון, חוששות מהתגובות וההשלכות של החשיפה הזאת ולשבור את קשר השתיקה המתסכל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הֱיֵה שלום מר האפמן" – ביקורת: עיבוד חכם ומותח שבו דבר מצטרף לדבר

"היה שלום, מר האפמן". דניאל אוטיי.

"הֱיֵה שלום מר האפמן" הוא סרט דרמה צרפתי טוב מאוד שעלילתו מתחילה בפריז במאי 1941. הסיפור מעניין, עשוי היטב, ללא מראות קשים.

הסרט מבוסס על מחזה צרפתי שמועלה בימים אלו בתאטרון החאן בירושלים. רוב ההתרחשות היא בחנות, בדירת המגורים ובמרתף הבניין, בעיקר עם שלוש דמויות, אך בזכות עיבוד חכם ובימוי נכון לא מורגש המקור והסרט לא מרגיש תאטרלי.
כמו בהרבה הצגות, יש הפתעות וגילויים לאורך הסרט. התסריט כתוב מצוין, דבר מצטרף לדבר, יש מתח ותצוגת משחק טובה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משולש העצבות" – ביקורת: המון נקודות חכמות על פני זמן רב מדי

"משולש העצבות". האריס דיקינסון, שרלבי דין.

מכירים את זה שיש לכם אורחים מעניינים שאתם נהנים בחברתם אבל הם יושבים אצלכם יותר מדי זמן, לא קולטים מתי צריך ללכת? הקשבתם פעם למישהו מספר סיפור מעניין והרבה אחרי הפואנטה הוא ממשיך ומדבר על מה שקרה עוד ועוד? או נתקלתם בהקדמה לביקורת שבה נותנים משהו כדוגמה ומתעקשים להמשיך ולהסביר עד שהעיקר כמעט ונשכח ושעמום מתחיל לחלחל? אז כזה הוא "משולש העצבות", הסרט זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן השנה.

ברור לגמרי למה הסרט זכה בפסטיבל קאן: הוא סרט אמנותי (אפשר לדעת, למשל, על פי זה שהמצלמה נשארת לאורך זמן מרוחקת ממקום ההתרחשות המרכזי, כולל כשסירה מגיעה לחוף עם אנשים), עם מספר אמירות על בני האדם, כולל על מעמדות בחברה, ושל במאי שכבר זכה בפסטיבל עם סרטו הקודם, "הריבוע", שגם היה מועמד לאוסקר לסרט זר מטעם שוודיה. את שניהם כתב וביים רובן אוסטלנד שאוהב לבחון את הטבע האנושי. יש לו רעיונות טובים אך אולי עדיף שלא יהיה אחד העורכים של סרטיו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אין גברים כאלה" – ביקורת #1: קומדיה רומנטית חמודה שמנסה להיות רגילה וגם לא-רגילה

"אין גברים כאלה". בילי אייכנר.

"אין גברים כאלה" (שם גרוע כמעט כמו השם המקורי Bros) היא קומדיה רומנטית שבמרכזה שני גברים. הסרט חמוד, ובעיקר מוצלח כשהוא מתרכז בחיי האהבה של הדמות הראשית.
מדהים שב-2022 עושים עניין מכך שאולפן הוליוודי מפיק סוף סוף סרט שכזה, אבל העולם הוא כזה עדיין, למרבה הצער. ישראל מוקפת מדינות שבהן לא יוקרן הסרט, ובשבוע הראשון של ההקרנות בארה"ב הסרט הכניס ממש מעט כסף. אני משער שיצבור צופים ומעריצים כשיגיע בעוד כמה חודשים לטלוויזיה/שירות סטרימינג כלשהו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אשליות אבודות" – ביקורת: עשוי בתנופה רבה ולא-מעט הומור

"אשליות אבודות". בנג'מן וואזן.

"אשליות אבודות" הוא סרט דרמה תקופתית צרפתית עשויה בתנופה רבה, אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה.
הוא שונה מהסרטים הבריטיים שמעובדים מהספרים של דיקנס או אוסטין בקצב ובסגנון. יש בו לא מעט הומור, גם עוקצני, אבל אינו אישי וחד כמו הבריטי אלא יותר סאטירי. רוב הסרט מתרחש בפריז בעולם של מערכת עיתון, בית הוצאה לאור, תאטרון, ומתייחס לתרבות, מעט על פוליטיקה, על מעמדות, על אנשי החברה הגבוהה, עם הומור רב. ללא ספק הגבירו-הדגישו את החלקים על חדשות כוזבות, יחסי ציבור והטעיית הציבור, שרלוונטיים מאוד גם לימינו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"3,000 שנים של כמיהה" – ביקורת: הדמות של סווינטון מעניינת בזמן שהסרט נחלש

"3000 שנים של כמיהה". אידריס אלבה.

"3,000 שנים של כמיהה" מתחיל טוב מאוד וככל שהוא מתקדם הוא נעשה פחות ופחות טוב, עד שבסוף אתה לא יודע למה זה לא נגמר ומתפלא שעברו רק 108 דקות. בקטעים של שני כוכבי הסרט טילדה סווינטון ואידריס אלבה יש משהו שלא רואים מספיק בסרטים בימינו: קטעים ארוכים עם דיאלוגים בין שני אנשים. השיחות שלהם מעניינות, הדמות שלה מוצלחת, ומסקרן מה היא תבקש. יש קסם בסיפורי אגדה המתובלים בפנטזיה. והכול, עם מודעות ברורה לז'אנר הבעת שלוש משאלות שבמרכז העלילה.

אלת'יאה (טילדה סווינטון הכול-יכולה), המגדירה את עצמה כ"נרטיבולוגית" (narratologist), מתחקה אחרי אמנות הסיפור. היא מבקרת ומרצה בטורקיה ורוכשת בשוק כלי עתיק, שבחדר המלון שלה יוצא מתוכו שד (אידריס אלבה) המעניק לה שלוש משאלות. הסיפור שלה משמש כמעט כסיפור מסגרת, עד שהיא תחליט מה ברצונה לבקש ממנו, ורוב הסרט יותר עליו מאשר עליה (למרות שהיא יותר מעניינת), כשהוא מגולל את הפעמים הספורות שהגיח מכלי הקיבול שלו במשך אלפי השנים האחרונות. המילה המוכרת "גִ'יני" היא הגרסה האנגלית של djinn האסלאמי, המונח שמשתמשים בו בסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רכבת הקליע" – ביקורת #1: המאמץ להיראות מגניב מרגיש לא אותנטי

"רכבת הקליע". בראד פיט.

"רכבת הקליע" הוא סרט פעולה אלים שיקרוץ לבני 16-12; חלקם עשויים להתלהב ולהתרשם. ניכר המאמץ של הבמאי לעשות משהו שייראה מגניב, אך זה מרגיש לא אותנטי, לא מקורי, המקבילה הקולנועית ל"קורבן אופנה" במקום "מסוגנן". גם הדיאלוגים שאמורים להצחיק -מתנקשים שמתווכחים על שטויות, למשל- לא עובדים ויש יותר מדי גימיקים מיותרים, כמו מניין המחוסלים בפעולה קודמת של האחים המכונים מנדרינה ולימון. האלימות היא זו של הסרטונים המצוירים של פעם (ברוח טום וג'רי), עם הרבה דם. בנוסף לאנגלית יש גם קטעים ביפנית, בספרדית וברוסית. לסרט טוב שמתרחש על רכבת עדיף לראות את "רכבת הקרח" (הסרט, לא התקרבתי לסדרה).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אף פעם לא מאוחר" – ביקורת: אמה תומפסון מדויקת, מצחיקה ומרגשת

"אף פעם לא מאוחר". אמה תומפסון, דריל מקורמק.

"אף פעם לא מאוחר" הוא סרט דרמה עם שני שחקנים המתרחש רוב הזמן בחדר מלון אחד. הוא מצליח לשמור על עניין בזכות הנושא שלו, תסריט בוגר ושני שחקנים טובים, בעיקר אמה תומפסון.

מורה בגמלאות (תומפסון בת ה-63) נפגשת בחדר מלון עם ליאו (דאריל מקורמק בן ה-29, מהסדרה "חבורת ברמינגהם" [Peaky Blinders]). היא אלמנה מזה שנתיים, יחסיה עם שני ילדיה אינם טובים במיוחד, וכל חייה הבוגרים עם בעלה לא היו מספקים במיוחד, גם לא בגזרה האינטימית-המינית. היא מקווה שבאמצעות ליאו היא תמצא את מה שמעולם לא חוותה.
התסריט הראשון לסרט של הקומיקאית הבריטית קייטי ברנד הוא דיון בוגר ולא משמים על החיים, מין, מיניות, עם מידה נכונה של הומור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הכול עבר בשלום" – ביקורת: פיסה מהחיים בידיו המיומנות של פרנסואה אוזון

"הכל עבר בשלום". סופי מרסו.

"הכול עבר בשלום" הוא סרט דרמה צרפתי קטן שהתקבל בשנה שעברה לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן בזכות ארץ המוצא שלו והבמאי המוכר שלו (אם היו מצליחים להפיק גרסה זהה אחת לאחת בעברית הוא לא היה זוכה לכבוד הזה). בהתחלה צריך סבלנות כמו זו שנחוצה בהתמודדות עם אדם זקן, ולאחר מכן צופים בעניין בסיפור אנושי עצוב, פיסה מהחיים ערוכה היטב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בלאק פון" – ביקורת: עשוי טוב עם עלילה סטיבן-קינגית קלאסית

"בלאק-פון".

"הטלפון השחור" ("בלאק פון" קוראים לו בארץ, משום מה) מבוסס על סיפור קצר של ג'ו היל, בנו של סטיבן קינג, אחד הסופרים המצליחים והמוכרים בעולם. לא רק שהיל הוא סופר כמו אביו, הוא נוטה לכיוון האימה והאימה-הפנטסטית שאביו התמקצע בו. "הטלפון השחור" הוא קינג קלאסי, לחובבי האימה, שלא ימצאו פה הרבה דברים מקוריים אך הסרט עשוי כהלכה ואפילו מעל הממוצע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »