ביקורות טלויזיה (עמוד 5)

"אמא ואבא'ז" – ביקורת

"אמא ואבא'ז". מיה דגן, יפתח קליין, יהודה לוי.

"אמא ואבא'ז". יהודה לוי, מיה דגן, יפתח קליין.

"אמא ואבא'ז" היא לא כמוסת 'תורידו את הדיון לגובה העם כדי שירגיש טוב עם עצמו', אלא סדרה עם נפח דרמתי מכובד המבוססת על ניסיון חייהם של העוסקים במלאכה מאחורי הקלעים. ובכל זאת, למרות ביצועים טובים מצד הבמאי והשחקנים, קשה להכריז על הסדרה כיותר מאשר מפלסת דרך בתרבות הטלויזיה הישראלית.

אבנר ברנהיימר יצר את הסדרה על פי חייו, לאחר הצלחות לא-מועטות על המסך הקטן. ההצלחה הגדולה ביותר שלו קודם ל"אמא ואבא'ז" עם הוט (המשדרת אותה), היתה "יוסי וג'אגר" שהחתימה תו תקן של איכות על הכוכב שלה, יהודה לוי. עם טמירה ירדני שיצרה והפיקה את הסדרה החדשה שלו, עבד ברנהיימר גם בסדרה המוצלחת "בלו נטלי" עם יפתח קליין, שהיתה לסדרה המתוסרטת בצורה הטובה ביותר בקריירה שלו בשנות האלפיים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המפץ הגדול 6" – ביקורת

"המפץ הגדול".

"המפץ הגדול".

הצפיה בשני הפרקים הפותחים של העונה השישית של "המפץ הגדול" מעלים תהיה לאן הלכה הקומדיה, ואיך נכנס חזק כל כך נושא מערכות היחסים הרומנטיות לעונה החדשה? אוקי, הבנו שגם החנונים יכולים להשיג בחורות, אפילו להתחתן, אבל בבקשה, אל תשכחו למען איזו מטרה אתם פה: להעביר לנו עשרים ומשהו דקות של כיף שיחזיקו לנו חיוך על הפנים מרבית הזמן, ולא לדסקס דילמות אנושיות על אופי היחסים של החבורה המתקדמת.

"המפץ הגדול" אף פעם לא המריאה למעמד של הסדרה הכי מצחיקה בטלויזיה, אבל היא הצליחה להנפיק במרבית פרקיה כמה רגעים מוצלחים מאד, ושירתה היטב את המטרה לגרום לצופה להרגיש טוב במשך עשרות דקות ספורות. העונה החמישית היתה מוצלחת במיוחד, והסתיימה עם עזיבתו של האוורד (סיימון הלברג) לחלל, כשכל החבורה צופה במעבורת שלו ממריאה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"זנזורי" – ביקורת

"זנזורי". יובל סמו. צילום: איתן ברנט.

"זנזורי". יובל סמו. צילום: איתן ברנט.

קומדיה וולגרית שמתבססת על אנשים 'מתבהמים' אף פעם לא היתה כוס התה שלי, ולכן הופתעתי ש"זנזורי" כן העלתה לי חיוך על הפנים. יובל סמו בתפקיד הראשי, הרועש והמקלל, עושה דמות שהוא רגיל מאד לעשות, ולכן לא מפתיע שהסדרה נשענת כולה על כתפיו. לא מדובר בסאטירה מדהימה, אבל בטח כשבערוץ המסחרי הראשון בישראל משודרת קומדיה ישראלית ("נשואים פלוס") מהירודות ביותר שיכלו להיווצר, "זנזורי" היא מוצר מספק.

יובל פרידמןדפנה פרנר ובן בכר חתומים על יצירת "זנזורי", שעלתה לשידור ביס אחרי כמה וכמה דחיות. הבחירה להעלות אותה בקיץ דווקא תעשה לה טוב – השמש זורחת בחוץ והאנשים מעדיפים בידור קליל בשעה שהמזגנים פועלים נמרצות. מבין יוצריה, פרידמן הוא הפורה ביותר, כשברזומה שלו אפשר למצוא את תוכנית הפריצה המצוינת והמיתולוגית של קיציס ופרידמן, "חלומות בהקיציס". כאן הוא יצר וכתב סדרה הרבה פחות חדשנית, וכאמור נדמה שהרעיון לסדרה צמח מדמויות קודמות שגילם כוכב הסדרה הנוכחית, לכל אורך הדרך (למעט השינוי הקל יחסית ב"חברים של נאור"): כבר שמענו רבות את יובל סמו צועק, זועף, מגדף ומתנהג בשלל גסויות אחרות. בפעמים הקודמות שגילם סמו דמות מגעילה שכזו, היה לה לרוב מטרה לבקר את ה'ערסים' בחברה הישראלית, להתעמר בקהל הצופה, אבל לא מספיק כדי להיגעל – אלא רק מספיק כדי להגיד "אני מכיר מישהו כזה, איזה מצחיק הציגו אותו פה" (בעיקר ב"ארץ נהדרת", חובבת ה"פילוס ושימי", "הפרלמנט" ומערכונים שכאלה). כאן, מדובר בדמות שההקצנה הקומית שלו, לשם שינוי, אינה עוד גובלת (כולי תקווה) במכר של מי מן הצופים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תנוחי" – ביקורת

"תנוחי". חנה לסלאו, אוולין הגואל, צופית גרנט, גילת אנקורי.

"תנוחי". חנה לסלאו, אוולין הגואל, צופית גרנט, גילת אנקורי.

רעיון נפלא ובעל פוטנציאל כביר עומד מאחורי הסדרה "תנוחי", אך ידם המגושמת של טדי הפקות מוציאה את כל האויר מהפרויקט. איך החברה שהפיקה זה עתה את "תא גורדין" המוצלחת, ממשיכה להפיק סדרות שהקומדיה שלהן נשענות טוטאלית על 'שכונתיות'? ימיה הטובים של "שמש" נגמרו לפני למעלה מעשר שנים, תתקדמו.

הקולנוע והטלויזיה הישראלים מציגים התקדמות משמעותית בשנים האחרונות. התירוץ של התקציב הקטן כבר יוצא מתוקף, והתכנים הופכים יותר ויותר איכותיים ולא מביכים – הן בגלל קולנוענים שעושים את התכנים שלהם בצורה חכמה יותר, והן בגלל שלפעמים התקציבים פשוט יותר גדולים. סרטים כמו "כלבת", "גיא אוני" ו"ואלס עם באשיר" מוציאים לנו שם טוב בקולנוע ונעשים בסקאלה בינלאומית, וסדרות כמו "המיוחדת", "תא גורדין", "הכל דבש" ואפילו "עספור" מוציאות לנו שם טוב בטלויזיה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מראה שחורה" – ביקורת – פרק 3

"מראה שחורה".

"מראה שחורה".

זהו החלק השלישי בסקירת הפרקים של אופיר איל למיני-סדרה "מראה שחורה" הבריטית, שמשודרת בימים אלו למנוי HOT. לפרק הראשון לחצו כאן, ולפרק השני לחצו כאן.

הפרק השלישי והאחרון בסדרה מציג גם הוא עולם עתידי כמו הפרק השני, אך כזה בו השילוב בין ההתפתחות הטכנולוגית לבין מציאות המוכרת לנו, קל לעיכול. גרעין קטן המושתל מאחורי אוזנו של האדם מאפשרת לו לצפות שוב ושוב בפיסות מציאות להם היה שותף ובמידה והוא רוצה, הוא יכול לשתף אחרים בתמונות פרי זכרונו על ידי הקרנה חיצונית שלהם. פיתוח טכנולוגי זה מבקש לעסוק באובססיית הצפייה המוכרת לנו מימינו אנו ולהקצינה: בניגוד לעולמנו, בו מעבר מהיר מהתרחשות חיה לשידור חוזר מעיד על קיומו של אירוע יוצא דופן, כשיא ספורטיבי, התקפת טרור או חתונה מלכותית, בפרק הזה גם היומיומי הופך לראוי לשחזור מיידי. בנוסף, המיקוד אינו באירוע בעל משמעות קולקטיבית, אלא הטכנולוגיה מאפשרת לאדם להעמיד את עצמו במרכז. האירוע המיוחד המזכה בצפייה חוזרת הוא האדם עצמו וחייו היומיומיים. באופן זה, מציעה הטכנולוגיה המוצגת ביקורת על ההתנהלות האנושית המודרנית אך לצד זאת, ישנו אספקט נוסף דרכו ניתן לחשוב על אותו גרעין טכנולוגי אותו מציג הפרק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מראה שחורה" – ביקורת – פרק 2

"מראה שחורה".

"מראה שחורה".

זהו החלק השני בסקירת הפרקים של המיני-סדרה "מראה שחורה" הבריטית, שמשודרת בימים אלו למנוי HOT. לפרק הראשון לחצו כאן, ולפרק השלישי לחצו כאן.

לאחר שהפרק הראשון של "מראה שחורה" הציג את המחיר הרגשי אותו גובה המציאות הטכנולוגית, מגיע הפרק השני ומבקש להסביר מדוע מחיר זה הוא מחיר יקר ומהי חשיבותה של אותה יכולת רגשית המוצבת בסכנה. העלילה בפרק זה מוצבת בעולם עתידני, מנוכר, טכנולוגי וקר. במציאות המתוארת מופיעים אלמנטים המוכרים לנו מחיינו הנוכחיים אך צורתם מוקצנת- מטרת הקיום היא השגת עוד מאותו דבר והקשר המרכזי בחייו של האדם הוא בינו לבין המסך. חיי בני האדם בעולם זה הם מונוטוניים ובודדים כאשר ההזדמנות היחידה לשינוי היא השתתפות בתכנית ריאלטי אכזרית. במידה ובמהלך הופעתו בתכנית קולע  המתחרה לטעמם של השופטים, הוא זוכה לעזוב את חייו המוכרים תמורת מציאות שנתפסת כנוחה יותר. גיבור הפרק אינו מביע עניין או משיכה כלפי התכנית והוא כלוא בתוך קיום אפור ודל עד שבחייו מפציעה באופן לא צפוי הזדמנות לרגש. בינו לבין דיירת חדשה באזור המגורים שלו מתהווה מערכת יחסים שתחילתה מוכרת לנו מתסריטים הוליוודיים קלילים. עם זאת, בשונה באלה, הפעם שביב החום האנושי שנוצר בין הגיבור לבין מושא אהבתו והופך למוטיבציה המרכזית שלו, אינו נרמס על ידי גורמי כוח או מציאות חיצוניים, אלא על ידי מי שהוגדרו על פי פרויד ככוחות האנושיים הפנימיים הבסיסיים ביותר- מיניות ותוקפנות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מראה שחורה" – ביקורת – פרק 1

"מראה שחורה".

"מראה שחורה".

שלושת פרקי המיני-סדרה הבריטית "מראה שחורה", המשודרת בימים אלה למנוי HOT, מבקשים לחשוף את הצופה לאופן בו הטכנולוגיה שינתה את סדרי העדיפויות החברתיים ואף השחיתה את ערכי המוסר המקובלים. לצד המסר החברתי הטמון בכל אחד מפרקי הסידרה, ניתן למצוא בה גם מבט ביקורתי בשלושה חלקים על קשר אנושי בתרבות טכנולוגית. כל חלק פורש עיסוק מרתק במסוגלות בני האדם ליצור קשר רגשי זה עם זה אל מול עידן בו יעילות טכנולוגית הפכה לערך עליון. לפניכם מוצעת סקירה וניתוח של הפרק הראשון בסדרה, ובאפשרותכם גם לדלג לסקירת הפרק השני ולסקירת הפרק השלישי אחריו יועלו ניתוחים דומים של שני הפרקים הבאים.

הפרק הראשון מבקש לתאר את המידה בה התרחק האדם המודרני מעצמו ואת מחירה האישי של התרחקות זה. העלילה המתוארת בפרק מתרחשת במציאות החברתית הנוכחית ודקות ספורות מתחילתה עומד הצופה בפני דילמה מזעזעת ובלתי צפויה. תמורת שחרורה של נסיכה בריטית חטופה, נדרש ראש ממשלת בריטניה (רורי קיניר) לקיים בשידור חי יחסי מין עם חזיר. לשם קבלת ההחלטה האם להיענות לדרישה עומדות לרשותו שעות ספורות בלבד וכך נסחף הוא, האומה האנגלית ועמם הצופה, לדקות מתח מבלבלות לצד שעון מתקתק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

טרה נובה – ביקורת

"טרה נובה".

"טרה נובה".

זה כמעט מפתיע שהסדרה "טרה נובה" לא רעה בכלל. יחד, נתוני הפתיחה שלה מרשימים, אבל בעבר-הקרוב נעשה בהם בעיקר שימוש יח"צני ולא מועיל לתוכן הסדרה: הון תועפות נשפך עליה כדי להפוך אותה לדבר מדהים חזותית, מה שלא עזר ל"משחקי הכס"; וסטיבן שפילברג הפיק אותה, מה שלא עזר ל"השמיים נופלים". לעומת שתי סדרות אלו, על "טרה נובה" הנתונים הללו יושבים יופי: חישבו על הצבעים של "אווטאר" פוגשים את הרעיון והביצוע של "פארק היורה", ומשניהם אפילו יש נציג בצוות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

משחקי הכס: סיכום עונה ראשונה

"משחקי הכס". פיטר דינקלייג'.

"משחקי הכס". פיטר דינקלייג'.

פרק הבכורה של הסדרה "משחקי הכס" לפני חודשיים לא גרם לי להתלהב, וזהו סיכום עדין. יחד עם זאת, לקחתי בעצתי שלי, והמשכתי לצפות בסדרה פחות או יותר בגלל המחסור המשווע בסדרות איכותיות באמת. הפרקים הירודים של "משחקי הכס" המשיכו להיערם שבוע אחר שבוע, בעוד הביקורת הראשונה שלי מערימה על עצמה מנגד עוד ועוד תגובות שנאה מגולשים לאתר. לא באמת הרבה השתנה מאז – למרות כמה הצלחות-רגעיות למדי – כך שעדין הסדרה לא הצליחה לפרוץ מחוץ לגדר ה'סביר'. עיקר הישענותה על עיצוב ונופים מדהימים במקום על תוכן מענין ולא נמרח ואיטי היו בולטים ואפילו משחק מוצלח מכמה מהשחקנים הבולטים לא הציל אותה מגורל הבינוניות. אם עוד לא ראיתם את פרקי הסדרה, אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת שלי על אותו פרק בכורה, כי מעתה ואילך מאמר זה יהיה עמוס ספויילרים למי שלא ראה את כל העונה הראשונה. וחזרה לענייננו…

לאט מדי וכמעט מאוחר מדי, סוף סוף בפרק השישי ניצת קצת ענין בסדרה כאשר ויזריס קיבל עונש על התנהגותו המבזה. חמישה פרקים של שעמום ואיטיות נסבלת בקושי, גרמו לי להוריד מעט את רף הציפיות, אין ספק. אבל אז הגיע הפרק השביעי והתעלה על קודמו: הרבה מאד מזימות ותככים – ממש כמו אופרת סבון מתוסרטת היטב, רק עם אבירים. חאל דרוגו הבטיח לדינריז את כס הברזל ונד סטארק בטח באדם הלא-נכון כאשר ניסה להפיל את שלטונו של ג'ופרי באראת'יאן (או לניסטר, איך שתרצו) במקום אביו רוברט המנוח; כך שלבסוף מצא את עצמו כלוא על בגידה. אחרי שישה פרקים, הפרק השביעי הביא את הסדרה לשיא התחכום שלה (שיא שישמר עד סוף העונה לצערנו). פרק שמונה גם הוא היה מעל הסביר, וגם סוף סוף הציג קרב מענין שנמשך יותר משניות אחדות – הקרב בין מורה ה'ריקוד' של אריה, סיריו, לשומריהם של הלניסטרים. פרק תשע היה כנראה שיא המתח של הסדרה: הכיצד יתכן שהפנים המוכרות ביותר בסדרה (ומי שנחשב כמוביל שלה), ימחק גם הוא מהמסך? למרות שאת הקלף של התאוששות ממוות-בטוח חשף התסריט (הספר) כבר על הילד בראן שהתרסק מגובה, בכל זאת היה מתח באשר לגורלו המר של אדארד סטארק. זה הסיט את כל תשומת הלב מהממבו-ג'מבו הפולחני-כישופי שנעשה לחאל דרוגו הגוסס לפתע, וקילקל את הקונספט הלכאורה-נקי-מפנטסיה ומעודד במיוחד של הסדרה (מה שרק יתעצם בסוף הפרק העשירי עם חשיפת הדרקונים החיים) למרות שכבר בפרקים קודמים ניקרו בדרכנו פנטסיות על מתים מתעוררים לחיים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: משחקי הכס

"משחקי הכס".

"משחקי הכס".

פורסם: "משחקי הכס" – סיכום העונה הראשונה | למי שכבר סיים לראות את העונה ומעונין בדיון על כולה…

"משחקי הכס" מחזירה אותנו לתרגיל שעשו לנו HBO רק לפני כמה חודשים עם "אימפריית הפשע": הרבה כסף שנשפך על סדרת טלויזיה ועוד הרבה יותר כסף שנשפך על יחסי הציבור של סדרת הטלויזיה, כשבסופו של דבר, קיבלנו הרבה עיצוב ואפס תוכן פורץ דרך או מענין במיוחד. כבר החכמתי אחרי "אימפריית הפשע" ונזהרתי לצפות מדי לסדרה הזו, אבל קברניטי yes לא השכילו לעשות כך גם הם, וכתוצאה, מדינת ישראל הקטנטונת היא הראשונה בעולם הלא-דובר-אנגלית שמשדרת את הסדרה – רק שלושה ימים אחרי השידור הראשון בארה"ב. הכבוד הזה ודאי עלה ליס הרבה כסף, ביחוד כשרק פרק הפתיחה של הסדרה עלה בין 5 ל-10 מיליון דולרים להפקה. זה כנראה לא היה שווה את זה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת טלויזיה: המשרד, גרסת ישראל

המשרד: ישראל.

המשרד.

זהו, "המשרד" הישראלי הכניס אותנו לרשימה שכוללת את צרפת, גרמניה, רוסיה, ארה"ב, צ'ילה וקנדה. בכל המדינות הללו יש גרסאות מקומיות לסדרה הבריטית "המשרד" של ריקי ג'רוויס וסטיבן מרצ'נט. השניים כתבו וביימו את הסדרה הבריטית המצליחה המצולמת כסרט תיעודי. ג'רוויס לקח על עצמו את התפקיד הראשי של דיויד ברנט, מנהל סניף של חברת נייר, הבוס שמודה שהדבר שהכי חשוב לו זה להיחשב כאדם מצחיק, ומרצ'נט מופיע בתפקיד אורח במספר פרקים. הסדרה קיבלה פרסום רב ודחיפה רצינית בטקס גלובוס הזהב בשנת 2004, כשזכתה לסדרה הקומית הטובה ביותר וג'רוויס זכה בפרס השחקן הטוב ביותר. (נאומי הזכייה שלו היו נהדרים, דרך אגב) לא במקרה נבחר להנחות את טקס גלובוס הזהב הקודם והבא. ב-2005 עלתה לאוויר הגרסה האמריקאית בכיכובו של סטיב קארל שתתחיל בספטמבר את עונתה השביעית, וכעת מגיעה כאמור הגרסה הישראלית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

פרידה נואשת מ"עקרות בית נואשות": סיכום עונה 6

טרי האצ'ר. מתוך עקרות בית נואשות.

טרי האצ'ר. מתוך עקרות בית נואשות.

לפני שאתחיל בסיכום העונה השישית הלא רעה בכלל של "עקרות בית נואשות", הבהרה חשובה: אם לא ראיתם את כל הפרקים הפסיקו לקרוא עכשיו הכתבה מלאה בספוילרים אז ראו הוזהרתם. אני זוכרת שלא מזמן בינואר (כשגם התחלתי לכתוב באידיבי) הכרזתי בגאון ש"הן חוזרות נשות הפרברים הנואשות בעונה שישית" (אחת לפני אחרונה לפי דיווחי היוצר מארק צ'רי) והנה חיש מהר נגמרה לה עוד עונה בסימן שאלה גדול ואימתני. אני חייבת להודות שאני לא מחבבת במיוחד את המדיום הטלוויזיוני, אבל היה משהו בסדרה הזו שהזכיר לי מאוד את הקולנוע ולא רק בגלל הצילום, העריכה וכמובן הדיאלוגים המצויינים שהפכו אותה לאחת התוכניות האהובות בארצות הברית ואחת מהיקרות לליבי באופן אישי. די שחוק לומר שהעונה הראשונה היתה הטובה מכולן (וכלום לא השתנה גם עם סגירת הפרק ה-23 של העונה השישית) ועדיין לא קרה משהו דרסטי במהלך העונות שלא יכולתי לסלוח לו שיגרום לי לוותר עליה. מה לעשות כזו אני נאמנה עד הסוף למה שאני אוהבת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »