ביקורות קולנוע (עמוד 43)

"סגן הנשיא" – ביקורת

"סגן הנשיא". כריסטיאן בייל.

איזה בלגן של סרט! "סגן הנשיא" המדובר הוא דיק צ'ייני ששחה בפוליטיקה האמריקאית עד שהגיע לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית כשג'ורג' בוש הבן שירת במשך שתי קדנציות בבית הלבן. באנגלית נקרא הסרט בהתחלה Backseat (הספסל האחורי של מכונית, חצי מהביטוי "נהג מהספסל האחורי") ואחרי זה שונה ל-Vice, כלומר "סגן" (החצי הראשון של "סגן נשיא") שזה גם "מידה רעה". צ'ייני השכיל להבין שאין לו סיכוי להיות נשיא ארה"ב, הוא לא רצה בתפקיד חסר החשיבות של סגן הנשיא, אז בדרכים לא דרכים (זה ה"חטא" שלו) הוא דאג למלא את התפקיד בסמכויות שלא היו לשום סגן נשיא לפניו (ואפשרו לו לעשות זאת). על השורה האחת הזאת חוזרים בסרט שוב ושוב ורואים אותו פועל לכך, אך אחרי 132 דקות לא ברור מיהו צ'ייני, שבשלב מסוים היה אחד האנשים החזקים והמשפיעים בעולם. לא ברור מה הוא עשה עם הכוח הזה ומה יצא לו מזה (רק השפעה, כסף?).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אקוומן" – ביקורת

"אקוומן". ג'ייסון מומואה.

סרט גיבורי העל החדש ביקום הקולנועי של די.סי, "אקוומן", שונה לחלוטין מהסרטים שקדמו לו. הוא נראה יותר כפארודיה מאשר כסרט גיבורי-על רציני, ואת זה אני מציין במקרה זה, לזכותו. הוא מצחיק מאוד, השחקנים שלו כובשים והוא פשוט סרט כייפי וסוחף, לכן אפשר להבין את מידת ההצלחה הכל כך גדולה שלו בעולם – לפני כמה ימים הוא עבר את ההכנסות של "וואנדר וומן" ויש להניח שיהיה הסרט הקופתי ביותר בסדרת גיבורי העל של די.סי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ילד מחוק" – ביקורת

"ילד מחוק".

"ילד מחוק" הוא סרט דרמה כבד, המבוסס על סיפור אמיתי, על נער הומוסקסואל ממשפחה נוצרית אדוקה שנכנס לתכנית המרה מתעללת נפשית, שעל אף הבסיס המצוין שלו מפספס את הנגיעה ברגש. הסיפור כשלעצמו מטלטל – יש בו גם חוויה טראומטית, גם מתח משפחתי, גם התבגרות קשה של התמודדות של המתבגר עם עצמו ועם הסביבה שלו וגם שבר של אמונה בדת ובהשקפת העולם עליה הגיבור גדל, אבל משהו נשאר רדוד בדרך בה הסרט מתגלגל וזה פוגע באמפתיה כלפי הדמויות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אפקט המים" – ביקורת

"אפקט המים".

"אפקט המים" הוא סרט דרמה קומית צרפתית-איסלנדית משנת 2016 על אהבה בין גבר גמלוני וביישן לאישה קשה וחשדנית שמשנה כיוון באופן חד לאחר השליש הראשון שלו ולא מצליח למצוא את הדרך חזרה למקום קוהרנטי. הדקות הראשונות של הסרט דווקא מסמנות אותו כסרט שעשוי להיות מוצלח ואנימצית כתוביות הפתיחה חמודה למדי. המשך הסרט עובר מהמגוחך בטוב טעם למגוחך הלא ממש משעשע ומשם ללא מגוחך בכלל, אלא סצינות שהקשר ביניהן מקרי בהחלט. האנשים היחידים שאולי יוכלו להנות ממנו היא כאלו שתפיסת המציאות שלהם לא רציפה. לשמחתי (או לצערי?), אני לא אחד מהם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

סרטי הקולנוע של וודי אלן: 43- "יסמין הכחולה" (2013)

"יסמין הכחולה". קייט בלאנשט.

"יסמין הכחולה" נפתח במטוס טס מעל לעננים ובפנים ג'זמין [יסמין] פרנסיס (קייט בלנשט) שיושבת במחלקה הראשונה ומספרת לנוסעת התמימה שלידה על עצמה, בעלה וסיבת נסיעתה. היא למדה אנתרופולוגיה באוניברסיטה אך לא סיימה. היא ואחותה ג'ינג'ר, שאליה היא טסה, מאומצות והוריהן מתו.
ג'ינג'ר (סאלי הוקינס, ששיחקה גם ב"חלומה של קסנדרה" של אלן) הגרושה מתגוררת עם שני בניה בסן פרנסיסקו ועובדת במרכול. אוגי (אנדרו דייס קליי), בעלה לשעבר, נהג להכות אותה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שתיקה רועמת" – ביקורת

"שתיקה רועמת".

"שתיקה רועמת" הוא סרט דרמה גרמני המבוסס על סיפור אמיתי שמתרחש בגרמניה המזרחית באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת ועוסק בערכי הסולידריות והחשיבה העצמאית תוך תהליכי התבגרות והתפכחות. המסר בסרט חזק וברור והייתי מרחיק לומר שיש לו חשיבות חברתית, בייחוד לנוער המתבגר כיום בעידן המנותק. הבעיה שלו היא שהוא לא מהודק מספיק וצופים רבים יאבדו עניין באמצע הדרך, בייחוד אותו נוער שרגיל לגירויים בלתי פוסקים.

במאי הסרט לארס קראומה עיבד לתסריט את ספרו של דיטריך גרצקה, שנפטר באפריל השנה, אשר התבסס על האירוע המכונן של חייו. נראה שלקראומה יש משיכה לתקופה ההיסטורית הזאת, גם סרטו משנת 2015, "האמת של פריץ באוור", מתרחש בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השניה. כמו כן, יש לו משיכה לעיסוק בדילמות מוסריות כבדות, גם בסרט זה וגם בסרטו "טרור" (2012) המבוסס על מחזה, הדמויות צריכות להתמודד עם ההשלכות של מעשיהן ולבחון באופן אינטנסיבי את האמת שמנחה אותן בחייהן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ליידי טיטי" – ביקורת

"ליידי טיטי". אלזה עלמו, צביקה היזיקיאס. צילום: נחשון ארי קפלן.

לפני שאתחיל את הסקירה על הסרט הישראלי "ליידי טיטי", רגע של גילוי נאות. אסתי עלמו-וקסלר, התסריטאית והבמאית של הסרט היא חברה שלי. אלעד וקסלר, המפיק של הסרט, הוא חבר ילדות אהוב. לכן לא תהיה זו ביקורת רגילה, אלא יותר המלצה על סרט מקסים שאהבתי במיוחד.

"ליידי טיטי" מספר את סיפורו של וורקו, מוזיקאי אתיופי כושל שמסתבך בתל אביב עם טיפוסים מפוקפקים מהשוק האפור. כדי לברוח מהם וורקו חוזר לשכונה בה גדל, בבית שמש. כשקדוש, גובה הכספים מתל אביב מגיע לשכונה ומפתיע את וורקו בביתו, הוא נאלץ לאלתר על מנת למצוא דרך מילוט והוא עושה זאת כשהוא מתחפש לבחורה בשם טיטי. בנקודה זו, הקומדיה המקסימה הזו יוצאת באמת לדרך. טיטי/וורקו מתחילה לעבוד במתנ"ס המקומי ומנסה לגייס נשים אתיופיות לכנס העצמה נשית. זה לא פשוט. בדרך הוא ילמד שלהיות אשה אתיופית הוא דבר קשה אף יותר מלהיות גבר אתיופי וגם, איך לא, ימצא אהבה.

עלמו-וקסלר לא מנסה להמציא את הגלגל בסרט הזה. היא בוחרת בתבנית שקיימת מתחילת ימי הקולנוע – קומדיה של החלפת זהויות. במישור הזה הסרט מתפקד כקומדיית טעויות מוצלחת מאוד שפועלת על פי חוקי הז'אנר ועוסקת בנושאים של גבריות ונשיות. הייחוד של הסרט הוא במישור אחר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מרי פופינס חוזרת" – ביקורת #2

"מרי פופינס חוזרת". אמילי בלאנט.

העיצוב בסרט "מרי פופינס חוזרת" יפהפה, מוקפד ומושך את העין, אך שם פחות או יותר נגמרים הדברים החיוביים לומר עליו. זה לא שהוא סרט רע, סימנו "וי" על כל האלמנטים שהופכים סרט מוזיקלי לכל המשפחה (ובעיקר לילדים) למהנה, פשוט חסר בו קסם קולנועי. נקודת הפתיחה שלו כבר בעייתית, בשל היותו המשך לסרט שנצרב בזכרון הקולקטיבי כמושלם, אך אם היה לפחות מנסה להתרחק מלהיות שחזור פחות מוצלח של הסרט המקורי משנת 1964, היה לו סיכוי לזרוח.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מרי פופינס חוזרת" – ביקורת #1

"מרי פופינס חוזרת".

הסרט המוזיקלי "מרי פופינס חוזרת" נעשה 54 שנים אחרי הסרט הראשון. בניגוד לסרט המעולה ההוא, אין פה טיפת מקוריות, שום דבר שייזכר או יועתק כמחווה. בסרט מ-1964, למשל, יש את קטע הכניסה המפורסם של מרי באוויר עם המטרייה. היא יורדת ואז מבצעת קפיצה קלה באוויר לפני שהיא נוחתת. ובקטע הריקוד על הגג היא מסתובבת באוויר בלי סוף. אפילו רגעים קטנים כאלה אין כאן. וגם השירים לא מותירים רושם.

"מרי פופינס" (1964) הוא  הסרט עם השירים המקוריים הכי טובים. להוציא סרטים שמבוססים על מחזות זמר, בסרטים מוזיקליים בדרך כלל יש רק 3-1 שירים מקוריים טובים. האחים רוברט וריצ'רד שרמן, שבהמשך גם כתבו את השירים ב"ספר הג'ונגל" וב"צ'יטי צ'יטי בנג בנג", כתבו והלחינו שירים מושלמים, שונים זה מזה ויצרו שירים בהשראת הספרים של פי.אל. טרוורס שקטעים שלמים נכתבו סביבם וקידמו את העלילה. הסרט הפך  למחזמר מצליח והיה המקור לסרט "להציל את מר בנקס" (שחצי ממנו מצוין).
בסרט נעשה שימוש נדיר של שילוב אנימציה עם שחקנים, ומעבר לשירים היו גם אפקטים שובי לב והמצאות משגעות (סרט המדידה, למשל). זה היה הסרט הראשון של ג'ולי אנדרוז, שזכתה עליו באוסקר. הסרט היה מועמד ב-13 קטגוריות(!), כולל לסרט הטוב ביותר (הפסיד לסרט המוזיקלי "גברתי הנאוה") וזכה בעוד ארבעה: עריכה, אפקטים מיוחדים, פס-קול ושיר מקורי (Chim-Chim Cher-ee, היחיד מתוך הסרט שהיה מועמד).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"באמבלבי" – ביקורת

"באמבלבי". היילי סטיינפלד.

אני מחכה למחקר ההיסטורי-פסיכולוגי שיסביר מה קרה למייקל ביי בין העשייה של "הרובוטריקים" הראשון ב-2007 לחמישי ב-2016. בסרט הראשון הוא הצליח הביא לחיים את גיבורי הילדות של מיליוני ילדי שנות השמונים ואילך (כולל כותב שורות אלו) לכדי סרט אקשן מהשורה הראשונה שמחזיק עד היום. אבל משם זה רק הדרדר: השני והשלישי היו פשוט לא טובים והרביעי והחמישי הם סוריאליסטים עד כדי כך שעולה התהיה האם יש שם תסריט בכלל, כשהקשר בין סצנה לסצנה נדמה כמקרי בהחלט.

לכן מעריצים רבים שמחו כשנודע שהוא לא יביים את הספין-אוף "באמבלבי". התוצאה הסופית היא סרט מוצלח יותר מכל הארבעה האחרונים, ברם הוא לא סרט "רובוטריקים". זהו סרט התבגרות של ילדה וחייזר שהוא במקרה יצור רובוטי שמשנה צורה. זה יותר "אי-טי: חבר מכוכב אחר" מאשר "רובוטריקים". השילוב של הדמויות האהובות עליי מילדות, סיפור ההתבגרות המרגש והמוזיקה של הסמית'ס מתקופת בגרותי, הוביל אותי לדמוע לא פעם בסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספיידרמן: מימד העכביש" – ביקורת

"ספיידרמן: מימד העכביש".

"ספיידרמן: מימד העכביש" הוא סרט אנימציה פעולה-מדע בדיוני המבוסס על קומיקס המשלב מוטיבים מעולם הקומיקס ובעל סגנון ויזואלי ייחודי ולא פחות ממרהיב. עלילת הסרט מורכבת ולוקחת את הצופים למסע מעט אפל, כך שהסרט יתאים לצופים מעל גיל 9 (שכבר ראו דבר או שניים). הוא מתחיל נהדר ורענן, עם פארודיה קלילה על המבנה התבניתי של סיפורי קומיקס וככל שהוא מתקדם גם הוא נופל לאותה תבנית לא מקורית במיוחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רומא" – ביקורת

"רומא". יליצה פאריציו

אלפונסו קוארון המוכשר כתב, ביים, צילם וערך את "רומא" (את העריכה עשה עם עוד מישהו) המרשים לפרקים; יש חלקים ורגעים נהדרים אך החלקים עולים על השלם. הקצב מדוד, לא מתלהם (שזה נהדר), קורים דברים דרמטיים לדמויות אבל הם כמעט משניים לעשייה, לקומפוזיציה.שחקנית ראשית טובה ומאופקת אך לא קרת לב, בימוי וצילום מחפים על עלילה רופפת שמתארת אירועים לא קלים בחיי אישה טובה ומשפחה במכסיקו ב-1970/71.

רומא היא שכונה במכסיקו סיטי. קוארון כמו הסריט בסבלנות תמונות עיקריות מהאלבום של ילדותו, עם ההווי המקומי ברחוב, צעצועים ושיר ילדים בבית. החוט המקשר סביב הזיכרונות הוא קליאו (יליצה פאריציו בסרטה הראשון), שעובדת בבית פרטי של משפחה שכוללת אמא, אבא, ארבעה ילדים (בת ושלושה בנים), סבתא וטבחית. הסרט בשחור-לבן ודובר ספרדית וניב מקומי נוסף. מלבד האם רבת הפנים, בני המשפחה די חסרי אישיות, והילדים לגמרי חסרי ייחוד זה מזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »