"החיים האלה". אוסקר אייזק, אוליביה ווילד.
הסרט "החיים האלה" מתחיל חלש ומשם ממשיך לחלש מאוד, גרוע ואיום ונורא. סרט כל כך מניפולטיבי ומרגיז לא ראיתי הרבה זמן.
המלודרמה עמוסת הסבל הזו עוקבת אחר סיפורם של מספר זוגות ומספרת על הקשר הגורלי שנוצר בינהם. הסיפורים מתחילים באושר ונגמרים באומללות או גרוע מכך, כשהכל נעשה בעדינות ורגישות של פיל. מכיון שהסרט הזה כל כך משעמם, לפחות אשאיר לכם לגלות מהו סיפורו של כל זוג ולא ארחיב.
"החיים האלה"
לא במקרה "החיים האלה" הוא אחד הסרטים עם הפתיחה הגרועה ביותר אי פעם בסוף השבוע הראשון להקרנותיו בארה"ב (לפי ממוצע הכנסות לכל מסך), מה שמוכיח שלפעמים אפילו הקהל האמריקאי צודק.
דן פוגלמן, יוצר הסדרה "החיים עצמם" והבמאי והתסריטאי של "החיים האלה", כתב סרטי אנימציה טובים ("פלונטר" ו"בולט") ואת "טיפש, מטורף, מאוהב" המקסים. הסרט הקודם והראשון שכתב וגם ביים היה "דני קולינס" (2015, גם הוא עם אנט בנינג) שראוי לצפייה בזכות הופעתו של אל פצ'ינו בתפקיד הראשי (לא דבר של מה בכך בהרבה שנים האחרונות). לסדרה שלו This Is Us קוראים בארץ "החיים עצמם", אז נאלצו לקרוא ל-Life Itself "החיים האלה". זהו אחד הסרטים הגרועים שאסור לכם לראות השנה.
"השתלטות מהירה". רוב ריינר, ג'יימס מרסדן.
"השתלטות מהירה" עוסק בסיפור המעניין על הנסיבות שהביאו להכרזת המלחמה של הנשיא ג'ורג' ו. בוש נגד עיראק אחרי הפלת מגדלי התאומים בספטמבר 2001.
לפני שלושה עשורים היה לבמאי הסרט רוב ריינר את אחד הרצפים הטובים ביותר של במאי. אחרי קריירת משחק, בעיקר בטלוויזיה כולל "הכל נשאר במשפחה", ביים שני סרטים: את סרט הפולחן "ספיינל טאפ" (1984) והקומדיה הרומנטית "רומן על בטוח" (1985). ואז הוא הפציץ עם "אני והחבר'ה" (1986), "הנסיכה הקסומה" (1987), "כשהארי פגש את סאלי" (1989), "מיזרי" (1990) ו"בחורים טובים" (1992). מיד אחזור לאחרון ברשימה, אך לפני כן אתאבל על המשך הקריירה של ריינר שביים סרטים בינוניים וגם גרועים עד כאב.
"רפסודיה בוהמית".
הסרט "רפסודיה בוהמית" כל כך סוחף, ועשיר במוסיקה כה מופלאה, שגם שלל פגמיו לא מצליחים לפגום בהנאה הגדולה שהוא מספק לצופיו.
הסרט מספר את סיפורו של פרדי מרקורי ולהקת קווין. הוא מתחיל במפגש בין חברי הלהקה בתחילת שנות ה-70, באוניברסיטה בה הם למדו, ומסתיים בהופעתם ב"לייב אייד" ב-1985. בין לבין הוא מציג ומסביר את דמותו המורכבת של פרדי מרקורי ומתאר את ההצלחה המטאורית של הלהקה.
"רפסודיה בוהמית". רמי מאלק.
"רפסודיה בוהמית" הוא סרט על פרדי מרקורי, סולן להקת קווין (Queen), עם כל הלהיטים שאתם מכירים, לאוהבי שירי קווין (כמובן) וביוגרפיות מוזיקליות. הוא פחות סרט על הלהקה, כי פרדי מופיע בכל סצנה, לכן הרבה נשען על הליהוק של השחקן הראשי, במיוחד במקרה כמו זה כשמדובר בדמות אייקונית ומוכרת כל כך. לרוב לא מציינים את העריכה בסרט. היא לא בהכרח צריכה להיות "בלתי נראית", כזאת שלא שמים לב אליה כדי להיות טובה, או גרועה כדי שתהיה ראויה לציון (גנאי). "רפסודיה בוהמית" הוא סרט שלעריכה המצוינת שלו יש חלק חשוב בהצלחה שלו, ולא רק בקטעים המוזיקליים שהם החלקים הטובים ביותר לאורך כל 134 דקותיו. הסרט "נקי" מאוד מהבחינות הגרפיות והשפה. לא מתעלמים ממין ומסמים אך לא רואים שום דבר.
"לצוד את האויב". ג'ררד באטלר.
חששתי מהצפיה בסרט "לצוד את האויב", בו ג'רארד באטלר מגלם מפקד צוללת הנשלח להציל את נשיא רוסיה מסגנו הסורר. אני סובל ממצב די יחודי: מקלסטרופוביה קולנועית. קשה לי עם סרטים המתקיימים בחלל סגור וחשוך (בעוד שבמציאות אין לי בעיה עם זה; אם כי לא הייתי בצוללת או בחללית – אז לך תדע). לשמחתי, "לצוד את האויב" אינו מוגבל רק לצוללת אלא מתאר את ההתפתחות מכמה מוקדים השונים במהותם – דבר היוצר סרט אקשן-מתח פוליטי מוצלח למדי, רק שהוא אינו אחיד ברמתו.
"האדם הראשון". ריאן גוסלינג.
בבסיס הסרט "האדם הראשון" עומד רעיון יפה מאוד, מקורי ואף נועז, אבל הצפייה בו מוכיחה כי רעיון טוב הוא לא בהכרח ערובה לסרט טוב.
סרטו החדש של הבמאי דמיאן שאזל מטעה. לכאורה ניתן היה לחשוב כי הוא עוסק באופן ההרואי בה התרחשה הטיסה המאויישת הראשונה לירח. למעשה, מדובר בדרמה אישית, קטנה ומינורית על ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שדרך על הירח, כשהדרך לשם נמצאת רק ברקע. שלא תבינו אותי לא נכון, חלקים גדולים מהסרט מתרחשים בחלל, ואנו שותפים למירוץ החלל של נאס"א, אבל מרכז ליבו של הסרט אינו קשור בכלל לחלל, אלא לליבו השבור של ארמסטרונג ובדרך אותה הוא עובר לריפוי עצמי. זאת כנראה הסיבה שקוראים לסרט "האדם הראשון", שכן הוא, ולא הנחיתה על הירח, במרכז הסרט.
"האדם הראשון". ריאן גוסלינג.
"האדם הראשון" הוא ניל ארמסטרונג, שאותו מגלם ריאן גוסלינג. את הסרט ביים דמיאן שאזל, ששני סרטיו האחרונים – "לה לה לנד" ו"ויפלאש" – זכו להצלחה ולהערכה רבה. הנושא ההיסטורי, השחקן המפורסם והבמאי הפכו את "האדם הראשון" למעורר סקרנות ואף למתמודד צפוי (עוד לפני שמישהו ראה אותו) בטקסי הפרסים שעומדים להמטיר עלינו, ברם הסרט פחות טוב מ"לה לה לנד" ומ"ויפלאש". מעבר לשחזור המאורעות הגדולים לא עובר פה הסיפור ששאזל התכוון להעביר.
כשסרט הוא טוב, לא בעוכריו הידיעה של סוף הסיפור. אנחנו יודעים שג'יימס בונד או הריסון פורד יינצלו ואנחנו עדיין במתח ורוצים לראות איך זה יקרה. במקרה הזה יש משימה אחת בחלל שבה מסקרן לדעת "איך הם יצאו מזה" וגוסלינג מעניין בתפקיד של אדם שהפך לאיש שכל העולם הכיר ביולי 1969, אך יש בסרט יותר מדי חסרונות.
"זמנים קשוחים באל רויאל". ג'ף ברידג'ס.
"זמנים קשוחים באל רויאל" הוא סרט פשע ומסתורין שמתאמץ מאוד להיות מגניב, שנון, מתוחכם ומסוגנן, אבל הוא בעיקר נמתח, ארוך וחסר פואנטה – זיעת המאמץ ניכרת. זה לא סימן טוב כשסרט גורם לתהות במהלכו מתי הוא יסתיים. בסרט שאורך שעתיים ועשרים דקות, היו לי לא מעט תהיות כאלה. אני יכול להניח שבני נוער יוכלו למצוא בו איזשהו חן, בשל האלימות, ה"תחכום" ואיפיון הדמויות המובהק. צופים ותיקים יותר ראו סרטים הכוללים סיפורי דמויות משתלבים שנעשו באופן מהודק יותר.
"זמנים קשוחים באל רויאל". כריס המסוורת'.
"זמנים קשוחים באל רויאל" מתרחש במהלך לילה אחד בסוף שנות ה-60 במלון קטן על גבול קליפורניה-נבאדה (ממש על קו הגבול, וזו אחת ההברקות היחידות בסרט). כל הקטעים ארוכים מדי, הכול סובל מדרמטיות יתר עד שזה הופך לפומפוזי, והחלוקה לפרקים לא תורמת דבר מלבד רק עוד ניסיון יומרני להדר. סביר להניח שצמד המילים "קווינטין טרנטינו" יופיע בכל ביקורת על הסרט כי הוא אלים, מסוגנן (או רוצה להיות כזה בכל היבט), יש משחק עם זמני העלילה ונקודות מבט שונות (שלא באמת משנות דבר או גורמות לנו לראות אחרת מה שכבר ראינו), יש ניסיונות להומור מקאברי והסרט שופע שירים, כולל מפורסמים מאוד שבוודאי עלה לא מעט לרכוש את הזכויות להשמעתם.
"כוכב נולד". בראדלי קופר, ליידי גאגא.
איך שלא מסתכלים על זה, "כוכב נולד" הוא אכזבה גדולה, במיוחד לאור הפוטנציאל הטמון בו.
לקראת סופו של הסרט אומרת הדמות שמשחק סם אליוט הנפלא כי המוזיקה כולה היא 12 תווים. אלה אותם תווים שוב ושוב, אותו סיפור, אותו שיר. ההבדל הוא במי שמשתמש ב-12 התווים האלה ומה הוא עושה איתם. אני מניח שבראדלי קופר, כבמאי וכאחד התסריטאים, היה מודע לכך שהוא מדבר למעשה על הסרט שלו. לצערי, השימוש שעשה ב-12 התווים שעמדו לרשותו הוא פחות טוב בהרבה מאלו שעשו זאת לפניו.
"ונום".
"ונום" הוא סרט אקשן קומיקסי מהנה למדי, ואם אתם זוכרים לאיזה סוג סרט אתם הולכים, לא תתאכזבו. אם לוקחים את הסרט "משודרג", שהוקרן לא מזמן, מוציאים את כל קטעי הדרמה ומשאירים את הדמות הראשית והצ'יפ שמושתל בה, מתאחד איתה, מדבר אליה, ונלחם במקומה תוך שימוש בגופה – מקבלים את "ונום". רק שהפעם במקום טום הארדי השני (כינוי לכוכב "משודרג", לוגאן מרשל-גרין, שנראה ממש כמוהו), ליהקו את טום הארדי האמיתי. וכמה שזה כיף.