ביקורות קולנוע (עמוד 46)

"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" – ביקורת

"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד". אדי רדמיין, קתרין ווטרסטון.

"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" הוא סרט פנטזיה מעולמו של "הארי פוטר" (קסמים, רבותי, קסמים) שופע אפקטים ודל בעלילה שיתאים בעיקר לצעירים ולחובבי הז'אנר. זהו סרט המשך לסרט הראשון בסדרה "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" ולכן עליי להזהיר כי הביקורת תכלול ספוילרים לסרט הקודם. הסרט החדש טוב יותר מקודמו, אך גם הוא מרגיש כמו אקספוזיציה לסרט הבא, ולעומת הקודם, הסיפור בו הזיז רק במעט את הכלים במשחק והיה בעיקר חסר פואנטה. יש בו קטעי אקשן מעניינים, אבל דרמה פשטנית ושטוחה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אלמנות" – ביקורת #1

"אלמנות". סינתיה אריבו, ויולה דיויס.

"אלמנות" מצליח להיות, רוב הזמן, סרט מתח-אקשן אינטליגנטי ומרתק, ששם דגש על הדרמה יותר מאשר על הפעולה.

"אלמנות" מספר את סיפורן של נשות חברי קבוצת פושעים שנהרגו בשוד האחרון שלהם. לאחר מות בעליהן הן מגלות כי הן בחובות וזקוקות בדחיפות לכסף. אם זה לא מספיק, אז הגנגסטר ממנו גנבו הבעלים שלהם באותו שוד אחרון שהשתבש, דורש את כספו בחזרה מהן. בלית ברירה בהתחלה, שמתפתח לרצון להעמיד את עצמן על הרגליים ולהוכיח שהן מסוגלות לדאוג לעצמן, הן יוצאות לשוד הבא שתכנן ראש קבוצה השודדים, הארי רולינס (ליאם ניסן).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"החיים האלה" – ביקורת #2

"החיים האלה". אוסקר אייזק, אוליביה ווילד.

הסרט "החיים האלה" מתחיל חלש ומשם ממשיך לחלש מאוד, גרוע ואיום ונורא. סרט כל כך מניפולטיבי ומרגיז לא ראיתי הרבה זמן.

המלודרמה עמוסת הסבל הזו עוקבת אחר סיפורם של מספר זוגות ומספרת על הקשר הגורלי שנוצר בינהם. הסיפורים מתחילים באושר ונגמרים באומללות או גרוע מכך, כשהכל נעשה בעדינות ורגישות של פיל. מכיון שהסרט הזה כל כך משעמם, לפחות אשאיר לכם לגלות מהו סיפורו של כל זוג ולא ארחיב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"החיים האלה" – ביקורת #1

"החיים האלה"

לא במקרה "החיים האלה" הוא אחד הסרטים עם הפתיחה הגרועה ביותר אי פעם בסוף השבוע הראשון להקרנותיו בארה"ב (לפי ממוצע הכנסות לכל מסך), מה שמוכיח שלפעמים אפילו הקהל האמריקאי צודק.

דן פוגלמן, יוצר הסדרה "החיים עצמם" והבמאי והתסריטאי של "החיים האלה", כתב סרטי אנימציה טובים ("פלונטר" ו"בולט") ואת "טיפש, מטורף, מאוהב" המקסים. הסרט הקודם והראשון שכתב וגם ביים היה "דני קולינס" (2015, גם הוא עם אנט בנינג) שראוי לצפייה בזכות הופעתו של אל פצ'ינו בתפקיד הראשי (לא דבר של מה בכך בהרבה שנים האחרונות). לסדרה שלו This Is Us קוראים בארץ "החיים עצמם", אז נאלצו לקרוא ל-Life Itself "החיים האלה". זהו אחד הסרטים הגרועים שאסור לכם לראות השנה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"השתלטות מהירה" – ביקורת

"השתלטות מהירה". רוב ריינר, ג'יימס מרסדן.

"השתלטות מהירה" עוסק בסיפור המעניין על הנסיבות שהביאו להכרזת המלחמה של הנשיא ג'ורג' ו. בוש נגד עיראק אחרי הפלת מגדלי התאומים בספטמבר 2001.

לפני שלושה עשורים היה לבמאי הסרט רוב ריינר את אחד הרצפים הטובים ביותר של במאי. אחרי קריירת משחק, בעיקר בטלוויזיה כולל "הכל נשאר במשפחה", ביים שני סרטים: את סרט הפולחן "ספיינל טאפ" (1984) והקומדיה הרומנטית "רומן על בטוח" (1985). ואז הוא הפציץ עם "אני והחבר'ה" (1986), "הנסיכה הקסומה" (1987), "כשהארי פגש את סאלי" (1989), "מיזרי" (1990) ו"בחורים טובים" (1992). מיד אחזור לאחרון ברשימה, אך לפני כן אתאבל על המשך הקריירה של ריינר שביים סרטים בינוניים וגם גרועים עד כאב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רפסודיה בוהמית" – ביקורת #2

"רפסודיה בוהמית".

הסרט "רפסודיה בוהמית" כל כך סוחף, ועשיר במוסיקה כה מופלאה, שגם שלל פגמיו לא מצליחים לפגום בהנאה הגדולה שהוא מספק לצופיו.

הסרט מספר את סיפורו של פרדי מרקורי ולהקת קווין. הוא מתחיל במפגש בין חברי הלהקה בתחילת שנות ה-70, באוניברסיטה בה הם למדו, ומסתיים בהופעתם ב"לייב אייד" ב-1985. בין לבין הוא מציג ומסביר את דמותו המורכבת של פרדי מרקורי ומתאר את ההצלחה המטאורית של הלהקה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רפסודיה בוהמית" – ביקורת #1

"רפסודיה בוהמית". רמי מאלק.

"רפסודיה בוהמית" הוא סרט על פרדי מרקורי, סולן להקת קווין (Queen), עם כל הלהיטים שאתם מכירים, לאוהבי שירי קווין (כמובן) וביוגרפיות מוזיקליות. הוא פחות סרט על הלהקה, כי פרדי מופיע בכל סצנה, לכן הרבה נשען על הליהוק של השחקן הראשי, במיוחד במקרה כמו זה כשמדובר בדמות אייקונית ומוכרת כל כך. לרוב לא מציינים את העריכה בסרט. היא לא בהכרח צריכה להיות "בלתי נראית", כזאת שלא שמים לב אליה כדי להיות טובה, או גרועה כדי שתהיה ראויה לציון (גנאי). "רפסודיה בוהמית" הוא סרט שלעריכה המצוינת שלו יש חלק חשוב בהצלחה שלו, ולא רק בקטעים המוזיקליים שהם החלקים הטובים ביותר לאורך כל 134 דקותיו. הסרט "נקי" מאוד מהבחינות הגרפיות והשפה. לא מתעלמים ממין ומסמים אך לא רואים שום דבר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לצוד את האויב" – ביקורת

"לצוד את האויב". ג'ררד באטלר.

חששתי מהצפיה בסרט "לצוד את האויב", בו ג'רארד באטלר מגלם מפקד צוללת הנשלח להציל את נשיא רוסיה מסגנו הסורר. אני סובל ממצב די יחודי: מקלסטרופוביה קולנועית. קשה לי עם סרטים המתקיימים בחלל סגור וחשוך (בעוד שבמציאות אין לי בעיה עם זה; אם כי לא הייתי בצוללת או בחללית – אז לך תדע). לשמחתי, "לצוד את האויב" אינו מוגבל רק לצוללת אלא מתאר את ההתפתחות מכמה מוקדים השונים במהותם – דבר היוצר סרט אקשן-מתח פוליטי מוצלח למדי, רק שהוא אינו אחיד ברמתו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האדם הראשון" – ביקורת #2

"האדם הראשון". ריאן גוסלינג.

בבסיס הסרט "האדם הראשון" עומד רעיון יפה מאוד, מקורי ואף נועז, אבל הצפייה בו מוכיחה כי רעיון טוב הוא לא בהכרח ערובה לסרט טוב.

סרטו החדש של הבמאי דמיאן שאזל מטעה. לכאורה ניתן היה לחשוב כי הוא עוסק באופן ההרואי בה התרחשה הטיסה המאויישת הראשונה לירח. למעשה, מדובר בדרמה אישית, קטנה ומינורית על ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שדרך על הירח, כשהדרך לשם נמצאת רק ברקע. שלא תבינו אותי לא נכון, חלקים גדולים מהסרט מתרחשים בחלל, ואנו שותפים למירוץ החלל של נאס"א, אבל מרכז ליבו של הסרט אינו קשור בכלל לחלל, אלא לליבו השבור של ארמסטרונג ובדרך אותה הוא עובר לריפוי עצמי. זאת כנראה הסיבה שקוראים לסרט "האדם הראשון", שכן הוא, ולא הנחיתה על הירח, במרכז הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האדם הראשון" – ביקורת #1

"האדם הראשון". ריאן גוסלינג.

"האדם הראשון" הוא ניל ארמסטרונג, שאותו מגלם ריאן גוסלינג. את הסרט ביים דמיאן שאזל, ששני סרטיו האחרונים – "לה לה לנד" ו"ויפלאש" – זכו להצלחה ולהערכה רבה. הנושא ההיסטורי, השחקן המפורסם והבמאי הפכו את "האדם הראשון" למעורר סקרנות ואף למתמודד צפוי (עוד לפני שמישהו ראה אותו) בטקסי הפרסים שעומדים להמטיר עלינו, ברם הסרט פחות טוב מ"לה לה לנד" ומ"ויפלאש". מעבר לשחזור המאורעות הגדולים לא עובר פה הסיפור ששאזל התכוון להעביר.

כשסרט הוא טוב, לא בעוכריו הידיעה של סוף הסיפור. אנחנו יודעים שג'יימס בונד או הריסון פורד יינצלו ואנחנו עדיין במתח ורוצים לראות איך זה יקרה. במקרה הזה יש משימה אחת בחלל שבה מסקרן לדעת "איך הם יצאו מזה" וגוסלינג מעניין בתפקיד של אדם שהפך לאיש שכל העולם הכיר ביולי 1969, אך יש בסרט יותר מדי חסרונות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"זמנים קשוחים באל רויאל" – ביקורת #2

"זמנים קשוחים באל רויאל". ג'ף ברידג'ס.

"זמנים קשוחים באל רויאל" הוא סרט פשע ומסתורין שמתאמץ מאוד להיות מגניב, שנון, מתוחכם ומסוגנן, אבל הוא בעיקר נמתח, ארוך וחסר פואנטה – זיעת המאמץ ניכרת. זה לא סימן טוב כשסרט גורם לתהות במהלכו מתי הוא יסתיים. בסרט שאורך שעתיים ועשרים דקות, היו לי לא מעט תהיות כאלה. אני יכול להניח שבני נוער יוכלו למצוא בו איזשהו חן, בשל האלימות, ה"תחכום" ואיפיון הדמויות המובהק. צופים ותיקים יותר ראו סרטים הכוללים סיפורי דמויות משתלבים שנעשו באופן מהודק יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"זמנים קשוחים באל רויאל" – ביקורת #1

"זמנים קשוחים באל רויאל". כריס המסוורת'.

"זמנים קשוחים באל רויאל" מתרחש במהלך לילה אחד בסוף שנות ה-60 במלון קטן על גבול קליפורניה-נבאדה (ממש על קו הגבול, וזו אחת ההברקות היחידות בסרט). כל הקטעים ארוכים מדי, הכול סובל מדרמטיות יתר עד שזה הופך לפומפוזי, והחלוקה לפרקים לא תורמת דבר מלבד רק עוד ניסיון יומרני להדר. סביר להניח שצמד המילים "קווינטין טרנטינו" יופיע בכל ביקורת על הסרט כי הוא אלים, מסוגנן (או רוצה להיות כזה בכל היבט), יש משחק עם זמני העלילה ונקודות מבט שונות (שלא באמת משנות דבר או גורמות לנו לראות אחרת מה שכבר ראינו), יש ניסיונות להומור מקאברי והסרט שופע שירים, כולל מפורסמים מאוד שבוודאי עלה לא מעט לרכוש את הזכויות להשמעתם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »