תוצאות חיפוש: אנשים מצחיקים (עמוד 2)

"מישהו שומע אותי" – ביקורת: קליל, מהנה, וצרפתי מאוד

"מישהו שומע אותי". סנדרין קיברלין, פסקל אלבה.

"מישהו שומע אותי" הוא סרט דרמה רומנטית צרפתי שמעלה חיוך על השפתיים, חביב ביותר, צרפתי מאוד (היין נוכח, יש שיחות על סקס, ומאהבת).

אנטואן (פסקל אלבה, שגם כתב וביים) הוא מורה בתיכון שמתגורר לבד בדירה בפריז. הוא לא מודע לכך שהוא מאבד את השמיעה בשתי אוזניו. הצלצול הרועש והבלתי פוסק של השעון המעורר שלו מעצבן בכל בוקר מחדש את קלייר, אחת השכנות בבניין שלו, שמתעמתת אתו. קלייר (סנדרין קייברלן) היא אלמנה טרייה יחסית שמתגוררת באופן זמני עם בתה אצל אחותה ובעלה. לאנטואן יש גם עניין עם אמו הדמנטית ועם אחותו (עמנואל דבוס, שחקנית שבאופן מרענן אין לה שום בעיה לשחק מישהי שאינה תמיד נחמדה).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סרט בסנטר" – ביקורת פסטיבל דוקאביב: יפתיע גם את מי שחשב שיודע הכל על המקום

"סרט בסנטר". באדיבות פסטיבל דוקאביב 2023.

"סרט בסנטר" של קובי פרג' ומוריס בן מיור ("להאיר את יוסי"), המוצג כעת במסגרת "דוקאביב", ועוסק בסיפורו של הקניון הישראלי הראשון, מצליח להפתיע גם את מי שחשב שהוא יודע הכל על המקום וגם יוצר דיון בהקשר רחב יותר ועמוק יותר ממה שהיה ניתן לצפות לו, אולי, בהסתמך על קריאת תקצירו.

אני מניח בוודאות שלמעלה מ-90 אחוז מבני ה-50 ומטה שנוהגים לבקר בדיזנגוף סנטר, לא יודעים מה שכן במקום זה לפני כ-50 שנה ויותר. הם בוודאי יופתעו לגלות ואולי גם לא יאמינו, בדיוק כמו אותה מוכרת של "צומת ספרים" שמוזכרת בסרט, שעד שנות ה-70 שכנה במקום מעין מעברה, אוסף של צריפים רעועים, במרכז תל אביב של אז, כ-100 מטר מהכיכר המפורסמת ו-100 מטר נוספים מקפה כסית המיתולוגי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שומרי הגלקסיה: חלק 3" – ביקורת #1: אפילו לא מבדר

"שומרי הגלקסיה: חלק 3". קארן גילן, דייב בטיסטה, כריס פראט, פום קלמנטיף.

"שומרי הגלקסיה: חלק 3" הוא האחרון עם צוות השחקנים הנוכחי, ומזל שכך, כי מפחיד לדמיין לאן זה יכול להידרדר עוד יותר. לסרט הראשון נתתי את הציון 3.5, לשני 3, ולזה אני נותן 2. הוא לא איום ונורא כמו שיש בו עומס אדיר של דברים מיותרים, כשלים ובעיות שמונעים ממנו אפילו להיות מבדר. (והאם עוד יש צורך לציין שאין שום סיבה לצפות בסרט בתלת-מימד?)

אתחיל בחלק החיובי, הבסיס לעלילה. לשם שינוי לא מדובר במשימה להצלת העולם/כוכב לכת שלם אלא במשהו אישי יותר. רוקט (בקולו של ברדלי קופר בדמות הטובה ביותר שלו) נפגע והצוות הנאמן, בהובלת פיטר קוויל (כריס פראט), יעשה הכול כדי להצילו. גם האיפור מוצלח והיצורים שנוצרו במחשב, בעיקר רוקט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הבית שלנו" – ביקורת #1: רגעים אנושיים יפים שמתחלפים באריכות יתר

"הבית שלנו". וו רנלין, האי קינג.

"הבית שלנו", שהוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ברלין בשנה שעברה, הוא סרט סיני אטי על שתי דמויות שלא מרבות לדבר, שנמשך יותר מדי וממאיס את עצמו. הוא שייך לתת-הז'אנר שפסטיבלים אירופאיים אוהבים: סרטים על אנשים מסכנים, בדרך כלל בעלי כוונות טובות, שהחיים ובני אדם מתאכזרים עליהם. בעוד במהלך רוב הסרט יש סיבה לקצב המדוד, והוא מעניין כשמתרחשים בו דברים, כשהוא מציג התפתחויות קטנות, בשלב מסוים מאריכים יותר מדי ללא סיבה עד שמגיעים לסוף מותשים ושמחים שנגמר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הפייבלמנים" – ביקורת: כמו דפדוף באוסף זכרונות

"הפייבלמנים". מישל ויליאמס, גבריאל לבל, פול דנו.

סטיבן ספילברג הוא אחד הבמאים הידועים בעולם כבר עשרות שנים. "הפייבלמנים", סרטו האוטוביוגרפי (שהוא כתב יחד עם טוני קושנר, וביים), מתחיל בפעם הראשונה שסם (=סטיבן) הולך לבית קולנוע. הוא הבן הבכור במשפחה והוא יושב בין אביו ואמו. הוא מתרשם עמוקות מסצנת תאונת הרכבת בסרט "ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל בי. דה-מיל (שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר). ב"הפייבלמנים", למרבה הצער, אין רגע כה מרשים שמותיר חותם על הצופה, ייחרט בתולדות הקולנוע ויזכה למחוות ולפרודיות כמו הנערים על האופניים שעולים לאוויר ב"אי-טי", האדוות בכוס המים במכונית מצעדי הטי-רקס ב"פארק היורה", כל קטע הפתיחה של "שודדי התיבה האבודה", צילום התקריב על השריף ברודי על החוף ב"מלתעות" ועוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משולש העצבות" – ביקורת: המון נקודות חכמות על פני זמן רב מדי

"משולש העצבות". האריס דיקינסון, שרלבי דין.

מכירים את זה שיש לכם אורחים מעניינים שאתם נהנים בחברתם אבל הם יושבים אצלכם יותר מדי זמן, לא קולטים מתי צריך ללכת? הקשבתם פעם למישהו מספר סיפור מעניין והרבה אחרי הפואנטה הוא ממשיך ומדבר על מה שקרה עוד ועוד? או נתקלתם בהקדמה לביקורת שבה נותנים משהו כדוגמה ומתעקשים להמשיך ולהסביר עד שהעיקר כמעט ונשכח ושעמום מתחיל לחלחל? אז כזה הוא "משולש העצבות", הסרט זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן השנה.

ברור לגמרי למה הסרט זכה בפסטיבל קאן: הוא סרט אמנותי (אפשר לדעת, למשל, על פי זה שהמצלמה נשארת לאורך זמן מרוחקת ממקום ההתרחשות המרכזי, כולל כשסירה מגיעה לחוף עם אנשים), עם מספר אמירות על בני האדם, כולל על מעמדות בחברה, ושל במאי שכבר זכה בפסטיבל עם סרטו הקודם, "הריבוע", שגם היה מועמד לאוסקר לסרט זר מטעם שוודיה. את שניהם כתב וביים רובן אוסטלנד שאוהב לבחון את הטבע האנושי. יש לו רעיונות טובים אך אולי עדיף שלא יהיה אחד העורכים של סרטיו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אין גברים כאלה" – ביקורת #1: קומדיה רומנטית חמודה שמנסה להיות רגילה וגם לא-רגילה

"אין גברים כאלה". בילי אייכנר.

"אין גברים כאלה" (שם גרוע כמעט כמו השם המקורי Bros) היא קומדיה רומנטית שבמרכזה שני גברים. הסרט חמוד, ובעיקר מוצלח כשהוא מתרכז בחיי האהבה של הדמות הראשית.
מדהים שב-2022 עושים עניין מכך שאולפן הוליוודי מפיק סוף סוף סרט שכזה, אבל העולם הוא כזה עדיין, למרבה הצער. ישראל מוקפת מדינות שבהן לא יוקרן הסרט, ובשבוע הראשון של ההקרנות בארה"ב הסרט הכניס ממש מעט כסף. אני משער שיצבור צופים ומעריצים כשיגיע בעוד כמה חודשים לטלוויזיה/שירות סטרימינג כלשהו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תור: אהבה ורעם" – ביקורת: קומדיה מצחיקה ופרועה

"תור: אהבה ורעם". כריס המסוורת'.

"תור: אהבה ורעם" מפגיש בפעם השניה בין הבמאי טייקה ווייטיטי לכוכב כריס המסוורת' סביב עלילות הגיבור המארוולי. הסרט סובל מפגמים רציניים, אבל זה לא מפריע לו להיות הסרט המהנה ביותר ביקום הקולנועי של מארוול עד כה. הפעם, בניגוד ל"תור: ראגנרוק", ווייטיטי קיבל את המושכות באופן מוחלט ועשה מה שמתחשק לו. העובדה שהפעם הוא גם כתב את התסריט (יחד עם ג'ניפר קייטין רובינסון) מאפשרת לו להכניס את ההומור הנהדר שלו, שמוכר למי שנחשף לסרטיו האחרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנקאנטו" – ביקורת #1: צבעוני ומקסים

"אנקאנטו".

"אנקאנטו", סרט האנימציה באורך מלא ה-60 של דיסני, נראה מקסים, עם צבעוניות ועיצוב נהדרים, אך הוא רחוק מהסרטים הטובים ביותר של דיסני, ואף נופל ברמתו משלושת הסרטים הקודמים של ביירון האוורד, אחד הבמאים החתומים עליו: "בולט", "פלונטר" ו"זוטרופוליס" היו טובים ומבדרים יותר, וגם מצחיקים יותר.

כמו ברוב הסרטים המצוירים של דיסני בשנים האחרונות, יש מישהי במרכז העלילה והפעם מדובר במירבל מדריגל, שמגיל צעיר עד בגרות מרכיבה את אותם המשקפיים. היא הכבשה השחורה במשפחה שמתגוררת בקולומביה, שכוללת סבתא, שלושה ילדים ונכדים רבים. לכל אחד מהם יכולת קסומה (כמו "כוח-על" אבל לא מדובר במשפחה של גיבורי-על): לשנות צורה, חוזק יוצא דופן, יכולת ריפוי וכדומה. הם משתמשים ביכולת שלהם בעיקר באופן חד-גוני שחוזר על עצמו. מירבל היא האכזבה של המשפחה אחרי שבטקס החגיגי לגילוי היכולת שלה התברר שלא ניחנה בדבר, היא רגילה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021: המלצות ואזהרות

"איפה אנה פרנק".

פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021 (ה-38 במספר) חוזר למתכונת פיזית מלאה על רקע חששות הסגר מהתפרצות זן הדלתא של מגיפת הקורונה. על הצד החיובי של הדברים, הפסטיבל נהנה מאוסף גדול של סרטים שהצטבר במהלך תקופת הקורונה, ויתקיים למשך זמן ארוך מהרגיל של כמעט שבועיים: בין ה-24 באוגוסט ל-4 בספטמבר. סרט הפתיחה יהיה "איפה אנה פרנק" של ארי פולמן, שערך את הקרנת הביכורים העולמית שלו בפסטיבל קאן לא מזמן.

בין האירועים הבולטים של הפסטיבל יוקרן עותק חדש ומשוחזר של "עיניים גדולות" (1974), סרטו הלפני-אחרון של אורי זוהר בו הוא מככב יחד עם אריק איינשטיין. גם צבי שיסל שהלך לעולמו לאחרונה מופיע בסרט, ולו תוקדש ההקרנה. כמו כן, כפי שכבר סופר כאן באידיבי בהרחבה, תתקיים מחווה של הקולנוען הפופולרי קווינטין טרנטינו והפסטיבל לסרטי קאנון של אנשי הקולנוע הישראלים מנחם גולן ויורם גלובוס, במסגרתה יוקרנו סרטים שנוצרו בקאנון ואצר טרנטינו. הקולנוען ואישתו הישראלית דניאלה פיק יהיו אורחי הכבוד של הפסטיבל.

רשימת ההמלצות והאזהרות של גל סדלינסקי ויונתן דורון:

"השבר"
גל סדלינסקי
חדר מיון הוא בדרך כלל מקום מלא התרחשות, בטח כשמתחוללת בחוץ הפגנה אלימה וגדושת פצועים, כמו שהייתה בזמן הפגנת "האפודים הצהובים" בפריז – זהו הרקע שבחרה קתרין קורסיני לסרטה "השבר". למרות שאורכו כשעה וחצי, ישנם בסרט לא מעט חלקים מיותרים שמנפחים אותו שלא לצורך. עם זאת, נשמרת האותנטיות, גם אם לפעמים גרוטסקית קמעה, של הדמויות הראשיות ושל הדינמיקה ביניהן. התסריט מזכה את הצופים במספר פנינים של שנינויות והומור קליל, אך לא חף מחזרתיות מתישה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מה הסיכוי?" – ביקורת #1

"מה הסיכוי?". סת' רוגן, שרליז ת'רון.

"מה הסיכוי?" הוא קומדיה רומנטית, חיה בסכנת הכחדה בקולנוע האמריקאי, עם שתי דמויות ראשיות טובות ועגולות שאותן מגלמים בצורה נהדרת שרליז ת'רון וסת' רוגן. ת'רון המהממת טובה במיוחד ויש לא-מעט משפטים מצחיקים מאוד בסרט בעל קצב טוב.

יש לי הרגשה שהוא לא יצליח כמו שמגיע לו, ולא רק בגלל הסיווג המגביל R בארה"ב (אולי אנשים יגלו אותו יותר מאוחר), אך אשמח להתבדות. אני גם מקווה שאנשי גלובוס הזהב יזכרו את הסרט ובעיקר את ת'רון כשיכריזו על המועמדים בדצמבר; הם כבר הוכיחו את חיבתם אליה (חמש מועמדויות; וזכייה בכל פרס אפשרי, כולל גלובוס הזהב, על "מונסטר" מ-2003) וסרטו של הבמאי ג'ונתן לוין "50:50" היה מועמד לסרט הטוב ביותר בקטגוריית הקומדיה. רוגן גילם שם חבר של מישהו חולה סרטן, וגם "מה הסיכוי?" משלב יפה דרמה וקומדיה. עם זאת, משהו בצילום (זוויות ואופן הצילום) הפריע לי בקטעים מסוימים. הסרט גם מעט ארוך, עם חצי שעה אחרונה הרבה פחות טובה משלושת הרבעים הראשונים של הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

כל סרטי הקולנוע של וודי אלן

"מנהטן".

וודי אלן הוא אחד מיוצרי הסרטים הפוריים ביותר בקולנוע, בעל פרסונה קולנועית ייחודית ומוכרת. הוא נולד ב-1 בדצמבר 1935 והתחיל את הקריירה שלו כסטנדאפיסט, כתב לתכניות טלוויזיה, פרסם מאמרים מצחיקים לכתבי עת, כתב מחזות, כולל "שחק אותה, סם" (הוא כיכב בגרסת הסרט אך לא ביים אותו).

ל"קח את הכסף וברח", הסרט הראשון שאלן כתב וביים, יימלאו 50 השנה. לכבודו הסקירה הזאת על כל אחד מ-49 סרטי הקולנוע שהוא כתב וביים (כולל החלק שלו ב"סיפורי ניו יורק"). את הטובים ראיתי כבר פעמים רבות (את המעולים ראיתי פעמים רבות מאוד), ואת הגרועים ראיתי בפעם השנייה בשביל לכתוב עליהם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »