"אהבה בשחקים 2: מאווריק". טום קרוז.
"אהבה בשחקים: מאווריק" הוא סרט המשך לסרט מ-1986 שהפך את טום קרוז לכוכב בין-לאומי והקפיץ את המניות של משקפי השמש שהרכיב ואת מספר הנרשמים לחיל האוויר האמריקאי. קטעי התעופה הרבים הם חלק נכבד מהסרט החדש והם טובים מאוד. הסרט, שכולו נראה כמו פרסומת (לאפטרשייב, למשל), מסתמך עליהם ועל מרכיב הנוסטלגיה כדי למצוא את הקהל שלו. חובבי מטוסי קרב ימצאו את מבוקשם. יש הפעם מעט מאוד "אהבה" והרבה מאוד "שחקים".
"קדימה, קדימה". וודי נורמן, ואקין פיניקס.
"קדימה קדימה" זה מה שיעשה כל מי שינסה לצפות בסרט הזה בשירות סטרמינג כלשהו או ב-VOD. לא בטוח שאני רוצה להיות חבר של אנשים שאוהבים את הסרט הזה, שיש בו פחות עניין מאשר בישיבה בחדר המתנה בקופת חולים (לא חשוב באיזו קופה אתם או לאיזה סניף תלכו).
"ירושלים". צילום: אוהד רומנו.
"ירושלים היא עיר שההיסטוריה שלה היא ההיסטוריה של העולם. היא מקודשת לשלוש הדתות המונותיאיסטיות והיא גם מוקד של מתחים לאומיים ודתיים ויעד לתיאוריות קונספירציה סהרוריות ולמיתוסים חדשים. מדוד המלך ועד מלחמת ששת הימים, מהולדת היהדות, הנצרות והאסלאם ועד הסכסוך הישראלי פלסטיני, תולדותיה של העיר הזאת מחזיקות שלושת אלפים שנות אמונה ומעשי טבח, פנאטיות ודו קיום."
הציטוט הזה נלקח מתקציר הביוגרפיה (המשובחת) של סיימון סבאג "מונטיפיורי על ירושלים" והשתמשתי בו על מנת להדגים שלא כל מה שעובד מצויין בפורמט אחד, יעבוד באותה מצויינות בפורמט אחר. בספר של כמעט 700 עמודים יש מקום לכל זה, בעוד בסדרה שמשתרעת על פני כמה שעות בודדות יש הרבה פחות. וכשמכניסים ללופ גם שוטרים מושחתים וסוחרי סמים מפחידים, אז הסדרה "ירושלים" נדמית כמו מקרה קלאסי של "תפסת מרובה- לא תפסת". לחצו לקריאת הכתבה המלאה »
"אפריקה". מאיר גרנר.
"אפריקה", סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי אורן גרנר, אולי לא מציע אסקפיזם אך הוא מתוק ומרגש מספיק כדי להעלים את המציאות ההזויה שבה אנו חיים לכמעט שעה וחצי.
נתחיל מזה שקניתם אותי באורכו של הסרט – שעה וחצי. נדמה שהמון סרטים לאחרונה חוטאים לאורכים לא פרופורציונאליים שלא לצורך, ופעמים רבות תקציבי קרנות התמיכה בקולנוע שמושקעים ביוצרים הצעירים מתפיידים בלי סיבה של ממש על הפקה ארוכה והמון ימי צילום. אחרי השקעה שכזו יהיה קשה בחדר העריכה להיפרד מחומר מצולם, ופעמים רבות זה בא על חשבון משהו מצומצם ואיכותי. כדי להבהיר – אין לי אנטי לפיצ'רים של שלוש וחצי שעות, אבל נדיר שסרט ביכורים יעשה את העבודה מספיק טוב כדי למשוך אותי כל כך הרבה זמן.
"דוקטור סטריינג' 2: במימדי הטירוף". זוצ'יטל גומז, בנדיקט קמברבאץ', רייצ'ל מק'אדמס.
סרט המארוול התורן "דוקטור סטריינג' 2: במימדי הטירוף" עלה בסוף השבוע האחרון בבתי הקולנוע של חלקים גדולים בעולם, וגרף סכום מדהים לבכורה: 185 מיליון דולרים בקרב 4,534 בתי קולנוע בצפון אמריקה (ארה"ב וקנדה), על פי הערכות, ועוד 265 מיליון דולרים ב-49 ארצות אחרות (לא כולל הארצות המכניסות: סין שאין בה אפילו תאריך הפצה, או רוסיה עקב מלחמתה עם אוקראינה). זוהי בכורה מצטברת של כ-450 מיליון דולרים מסביב לעולם, מתוכה כ-33 מיליון דולרים הגיעו מהקרנות IMAX. לשם השוואה, "דוקטור סטריינג'" הראשון גרף 677.8 מיליון דולרים מסביב לעולם בכל זמן הריצה שלו בבתי הקולנוע, וסרט ההמשך כבר כיסה כ-66 אחוזים מתוכם בסופ"ש הבכורה.
"מלך הצפון". אלכסנדר סקארסגרד.
דם, אש, תמרות עשן, כוכבים הוליוודים מובילים וגם ים של יחצנות בלתי פוסקת- כל אלה לא עוזרים ל"מלך הצפון" להתעלות מעל המינימום ההכרחי הדרוש עבור שובר קופות טיפוסי. בקיצור- מהומה רבה על לא דבר.
רוברט אגרס הפך לסנסציה כבר לאחר סרטו הארוך הראשון כבמאי, "המכשפה", שהיה סרט אימה-ארטהאוס עצמאי ונמנע מלהציג אימה גראפית ומפורשת, בדומה לכמה סרטים נוספים שהופקו על ידי האולפן העצמאי "איי-24", כמו "תורשתי" של ארי אסטר או "גרין רום" של ג'רמי סולנייה. סרטו השני של אגרס, "המגדלור", כבר לא היה בדיוק סרט אימה, אבל עדיין ניכרו בו מסימני הז'אנר. כעת יוצא למסכים סרטו החדש, "מלך הצפון", והוא כבר הופק על ידי פוקוס פיצ'רס, אולפן גדול יותר ופחות עצמאי מ"איי-24", כשגם הסרט עצמו נטול מאפייני אימה כקודמיו ודווקא הגראפיות שנעדרה מהסרטים הקודמים, עומדת פה בחזית הבמה. בכך אגרס מוותר, למעשה על האלמנטים שאייפנו אותו בשני סרטיו הקודמים ומגיש לנו מוצר נטול יחודיות וגם נטול איכות.
"דוקטור סטריינג' 2: במימדי הטירוף". בנדיקט קמברבאץ'.
"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף", הסרט החדש ביקום הקולנועי של מארוול, הוא תמצית מרוכזת של כל מה שרע במארוול. זה חבל מאוד, ראשית, כי כמעריץ אני חושב שיש המון טוב במארוול, אבל בעיקר כי נראה שהיה לו פוטנציאל.
כחובב סרטי מארוול מושבע כמובן שחיכיתי גם אני לסרט החדש שלהם. אני מודה שמהתחלה הגעתי עם חששות – ראשית, דוקטור סטריינג' הוא מהדמויות הפחות אהובות עליי ובנדיקט קמברבץ, שחקן מעולה באופן כללי, לא הצליח באף סרט בו הוא שיחק את התפקיד בעבר לגרום לי לקבל את הדמות כאדם חכם בעל יכולות יוצאות דופן, או אפילו לחבב אותה. שנית, הבקרוב של הסרט היה רע מאוד. הוא נתן תחושה של משחק מחשב מבולגן. לצערי התחושה היתה מדוייקת.
"דוקטור סטריינג' 2: במימדי הטירוף". זוצ'יטל גומז, בנדיקט קמברבאץ', רייצ'ל מק'אדמס.
הסרטים של "מארוול" אינם מצטיינים בעלילות שלהם אך רובם לפחות מבדרים. ב"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" העלילה מופרכת, לא מושכת וחסרת משמעות; כל זה היה נסלח אילו הסרט היה מצחיק, מרגש, מרשים, מקורי ו/או מלהיב, אך הוא לא עונה על אף אחד מהפרמטרים האלה. זה אינו סרט רע כמו "הפנתר השחור" (הביקורת שלי), התחתית של התחתית בסרטי "מארוול", אבל הוא לא מהסרטים שייזכרו לטובה בשרשרת הארוכה והלא נגמרת של סרטי גיבורי-העל שבאופן לא צפוי הפכו להצלחה גדולה יותר מהסרטים אודות גיבורי-העל המפורסמים יותר, סופרמן ובאטמן של החברה המתחרה DC.
"גלגל המזלות". קצוקי מורי, קיוהיקו שיבוקאווה.
שנאתי את "הנהגת של מר יוסוקה", הסרט היפני של התסריטאי-במאי המגוצ'י ריוסוקה שמוקרן בימים אלו בבתי הקולנוע (וזכה השנה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר) ושבתחילתו היו דברים מוצלחים ומבטיחים; ב"גלגל המזלות", סרטו החדש של ריוסוקה, צריך לדלות את הרעיונות הטובים שטובעים בקטעים ארוכים בלי שום סיבה. הוא הרבה יותר טוב ונסבל מ"הנהגת של מר יוסוקה", אך עדיין לא הייתי ממליץ למישהו עם דופק לראות אותו.
"מלכת היופי של ירושלים". ישראל אוגלבו, סוול אריאל אור, מיכאל אלוני, הילה סעדה. צילום: אסנת רום.
סדרת הדרמה-התקופתית הישראלית "מלכת היופי של ירושלים" של שלמה משיח, אסתי נמדר-תמם ועודד דוידוף, נרכשה לשידור בסטרימינג בידי נטפליקס. הסדרה מבית 'ארצה הפקות' ששודרה כדרמה יומית בת 44 פרקים של כ-25 דקות ב-yes, תעבור עריכה מחדש לשני חלקים בני 10 פרקים כל אחד ובאורך של כשעה לכל פרק. על המכירה אחראית זרוע ההפצה של יס בחו"ל, 'יס סטודיוס' (yes Studios), וזו מכירתה הרביעית לנטפליקס אחרי "פאודה" (כתבה), "שטיסל" (כתבה) ו"השוטר הטוב" (שגם זכתה לעיבוד אמריקאי).
"מלכת היופי של ירושלים" מבוססת על רב המכר מאת שרית ישי-לוי שמכר למעלה מ-300 אלף עותקים מאז שראה אור בשנת 2013, ומספרת על שלושה דורות במשפחת ארמוזה, משפחה ספניולית-ירושלמית שורשית, בשני צירי זמן – ההווה והעבר – בתקופה שבין תחילת שנות ה-1920 עד שנות ה-1940. במרכז הסדרה עומדים גבריאל ארמוזה (מיכאל אלוני), אשתו רוזה (הילה סעדה), ושלוש בנותיהם, ביניהן לונה (סוול אריאל אור), הבת הבכורה. עוד מככבים בסדרה ישראל אוגלבו, עירית קפלן, יובל שרף, מלי לוי, איציק כהן ומוריס כהן. בטקס פרסי הטלויזיה של האקדמיה הישראלית זכתה הסדרה ב-4 פרסים, כולל הדרמה היומית הטובה ביותר.
"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק". ניקולס קייג'.
"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" היא קומדיית אקשן בכיכובו של ניקולס קייג' בתפקיד עצמו, או יותר נכון, פרודיה של עצמו. יכול להיות שאלו היו הציפיות הנמוכות שלי, אבל חייב להודות שהמסע המשוגע שהסרט לוקח את הצופים די כיפי. יחד עם זאת, חייבים לפחות לחבב את ניקולס קייג' בשביל הסיכוי הכי קטן להנות מהסרט. יש אזכורים בלתי פוסקים לסרטים של ימי הכוכבות שלו בשנות התשעים ובכללי יש הרבה מאוד ממנו על המסך בכל רגע נתון.
"הכל בכל מקום בבת אחת". קיי היו קוואן, מישל יו, סטפני הו.
מזמן לא היה שם של סרט שמבטא אותו כל כך במדויק. "הכול בכל מקום בבת אחת" ארוך מדי וקצר מדי, חוזר על עצמו, לא מוצא את עצמו, מוגזם, מגוחך, מרגש, מצחיק, חכם, מטופש, מושקע, מופרע, מצולם נהדר, ומכיל חלקים גדולים במנדרינית (כולל דיאלוגים מעורבים באנגלית). הוא בעיקר לא אחיד. אבין כאלה שיחשבו שהוא נוראי ואת אלו שיחשבו שהוא גאוני. הוא בהחלט לא לכל אחד, ונהדר שהוא מוקרן בארץ בבתי הקולנוע.
הסרט עוסק בבעלת מכבסה (מישל יאו, "נמר דרקון" ועוד הרבה סרטים טובים מ"עשיר בהפתעה"), הקשר שלה עם בעלה (קיי היו קוואן, שידוע כילד שלצד אינדיאנה ג'ונס ב"המקדש הארור" וב"הגוניס"), היחסים שלה עם בתה, אביה המבוגר, זכרונות, חרטות, הגשת דוח מס שנתי ועולמות מקבילים.