"טעון הגנה". דנזל וושינגטון מקדימה, עם ריאן ריינולדס.
רוב הסרטים האמריקאים שיוצאים בשלושת החודשים הראשונים של השנה ואינם נושאים שנת יציאה מקורית של השנה הקודמת (כלומר סרטי 2011 שרוצים להיות מועמדים לאוסקר 2012), אינם טובים. יש יוצאים מן הכלל מעטים מאוד של סרטים שיצאו בתחילת שנה והיו טובים או שוברי קופות רציניים. "טעון הגנה" אינו יוצא דופן מהבחינה הזאת. הוא יוצא דופן בדברים אחרים, לאו דווקא טובים.
"פרידה". פיימן מואדי, לילה חתאמי.
במועמד האיראני לאוסקר הזר "פרידה", לא צריך לצפות מפני שהוא איראני וגם לא מפני שהוא מהווה תחרות בולטת ל"הערת שוליים" הישראלי על הפסלון הנחשק: מדובר בסרט מצוין עם תסריט חכם ומסקרן שמתפתל בצורות הגיוניות לחלוטין, המבוססות על החלטות רעות מאת אנשים טובים. לא עוד סרט מפגש-מקרי-בין-קבוצת-אנשים-קושר-אותם-יחד וגם לא סרט מפגש-בין-קבוצת-נשים-שאינם-קשורים-לכאורה, אלא התהוות סיפור שלם כתוצאה מבחירותיהם המכוונות ונטולות המבט למרחק של אנשים פשוטים ורגילים. מכאן חוזקו ועוצמתו הנפלאה.
"הארטיסט". ז'אן דוז'ארדין עם ברניס בז'ו.
כמעט 85 שנים חלפו מאז הסרט המדבר הראשון, ופתאום בפסטיבל קאן 2011 – בין הטמטום הוורבלי של לארס פון טרייר להתלהבות מ"דרייב" של ניקולס וינדינג רפן – כולם דיברו על סרט אילם בשחור-לבן שנקרא "הארטיסט". כדור השלג החל להתגלגל, ומשם הפך הסרט החביב ושובה הלבבות הזה לזוכה הכמעט קבוע בטקסי הפרסים בתעשית הקולנוע האמריקאית (וגם מחוצה לה, כולל פרסי הבפט"א הבריטים למשל). אם היה יוצא בתקופה בה העלילה שלו מתרחשת, או אפילו כמה שנים מאוחר יותר, כנראה שלא היה מעורר הרבה הדים. אבל עם הפרש שנים ניכר כל כך, אנשים מפתחים רומנטיקה כלפי הקלאסיקה, ו"הארטיסט" הופך להיות מפלצת הפרסים הגדולה ביותר של השנה, עם זכיה כמעט מובטחת בפרס האוסקר 2012 לסרט הטוב ביותר.
"אשת הברזל". מריל סטריפ.
"אשת הברזל" הוא המופע של מריל סטריפ. לו היה מדובר בשחקנית אנגלייה אלמונית בתפקיד הראשי, ספק אם היינו רואים את הסרט, או שהיו עושים אותו בכלל. נדמה שסטריפ, שידועה לא רק כשחקנית מעולה אלא גם כאחת שלרוב יודעת לבחור תסריטים טובים (הכישרון השני פחות בא לידי ביטוי בשנים האחרונות), החליטה שהיא רוצה לשחק את מרגרט תאצ'ר לפני שהיא קראה את התסריט של "אשת הברזל".
"היורשים". ג'ורג' קלוני.
"היורשים" קיבל/מקבל הרבה יותר תשומת לב ממה שמגיע לו. הסיבות לציפיות הגבוהות מובנות: ג'ורג' קלוני בתפקיד הראשי, ואם זה לא מספיק – גם במאי הסרט, אלכסנדר פיין, בעל מוניטין. "היורשים" אינו סרט רע, הוא פשוט בינוני – מאוד, ובימים שבהם סרטי דרמה אמריקאים לא תקופתיים הם דבר נדיר, סרט בינוני שכזה זוכה לתשומת לב. אל תצפו לדבר, ותוכלו ליהנות ממנו (כמו במקרים רבים, עדיף לדעת כמה שפחות על עלילת הסרט).
"סוס מלחמה". ג'רמי אירווין.
"סוס מלחמה" הוא סרט נוסף בשורה ארוכה מדי של סרטי קולנוע שראיתי בזמן האחרון שעשויים מעולה מכל בחינה טכנית, המשחק טוב, והסרט- לא משהו.
בהקדמה ארוכה מדי אנחנו רואים את אלברט והוריו (אמילי ווטסון, פיטר מולאן) בביתם המבודד באנגליה. ואז נכנס הסוס ג'ואי לחייהם. לא ממש ברור ממה נובעת האהבה העזה של אלברט לסוס, מלבד אולי הבדידות העצומה שהוא חי בה. מזמן לא רציתי כל כך שתיפתח מלחמה. מלחמת העולם הראשונה פורצת סוף סוף, וג'ואי נמכר לצבא. מכאן אנו עוקבים אחרי מסעו של ג'ואי בחזית ובין בעליו השונים. אחרי שנים (מרגיש רק קצת פחות מזה בזמן שיושבים באולם), אלברט מתגייס לצבא בעקבות סוסו האהוב.
"ג'יי. אדגר". ליאונרדו די'קפריו.
קלינט איסטווד בחר באחד האישים הבעיתיים ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב, לעמוד בראש הסרט החדש שלו שנושא את שמו: "ג'יי. אדגר", והוליד דרמה מתארכת עד פיהוק, שהיה עדיף לה להיות מיני-סדרה בחלקים שתשודר ב-HBO. ליאונרדו די'קפריו שמגלם את האיש המדובר, ג'יי. אדגר הובר, ראש הבולשת הפדרלית הראשון, מרשים אך לא תורם מספיק כדי לגרום לסרט להפוך למוצלח.
"נערה עם קעקוע דרקון". רוני מארה.
בתור מי שאינו מעריץ מושבע של סרטי דיויד פינצ'ר, הסגנון והצבעים בהם הוא עיצב את סרטיו האחרונים משתלבים יפה בגרסת "נערה עם קעקוע דרקון" שלו. יחד עם אסופת כוכבים מסקרנת וכימיה מוצלחת בין שני כוכבי הסרט – רוני מארה ודניאל קרייג – אפשר לדלג מעל משוכת התסריט הסתמי שמתבסס בעיקר על מתיחת גבולות תיאורה של אלימות קשה במיוחד, ולהנות מהסרט למרות אורכו המשמעותי.
"נערה עם קעקוע דרקון" הוא עיבוד הוליוודי לספר השבדי באותו השם מאת סטיג לרסון, שמצא את מותו בטרם פורסם ספר זה – הראשון מבין טרילוגית ה'מילניום' שלו שמכרה למעלה מ-65 מיליון עותקים ב-46 מדינות. הספר כבר עובד לסרט אפקטיבי במולדתו, ומשניגש פינצ'ר לביים את הגרסה שלו, הודיע מראש כי ישנה מעט את סוף העלילה, שהיתה ידועה ליותר-מדי אנשים בעיניו והוא רצה לחדש קצת. דיויד פינצ'ר הוא במאי עם שני הישגים טובים בעיני, שגם זוכים להערכה גבוהה יחסית: "מועדון קרב" (שהטיס את אדוארד נורטון למעמד של שחקן מוכר ומוערך יחד עם "אמריקה X" שנה קודם) ו"שבעה חטאים" ([ספוילר]שהביא לנו את ראשה הכרות של גווינת' פאלטרו[/ספוילר]). שני סרטים אלו נעשו בשנות ה-1990, אבל אם צריך להמליץ על מי מסרטיו, הם היו הבחירה היחידה שלי. באחרונה הוא דווקא זוכה לאהדה בזכות סרט הפייסבוק "הרשת החברתית", שהעמיד אותו לפרס האוסקר (וזיכה אותו בפרס גלובוס הזהב לבימוי, בין היתר) בפעם השניה אחרי "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" שנתיים קודם. במבט על כלל סרטיו של פינצ'ר, רובם הם אנקדוטות חביבות, שזוכים להערכת-יתר עצומה ("זודיאק", שפשוט לא מתקדם לשום מקום כבר מאמצע העלילה, הוא דוגמה מצוינת), ו"נערה עם קעקוע דרקון" אינו סרט שונה מהם.
"חייבים לדבר על קווין". טילדה סווינטון.
איך בוחרים שורה תחתונה לסרט כמו "חייבים לדבר על קווין", זו שאלה מעניינת. מצד אחד, חייבים להזהיר כי מדובר בסרט קשה, מטריד, חונק, ועוד ביטויים שלא מתחילים אפילו לתאר את התחושות שהסרט הזה יוצר אצל הצופה. מצד שני, הסרט מצוין, אחד הטובים שראינו לאחרונה. זו אמנם לא הפעם הראשונה שמדובר בסרט קשה לצפייה, ששווה צפייה (רק לאחרונה המלצנו על "העור בו אני חי", לפני זה על "משחקי שעשוע" ועוד) אבל בכל זאת ננסה להעביר את המסר בצורה קוהרנטית ומועילה…
"שרלוק הולמס 2". רוברט דאוני ג'וניור עם ג'וד לאו.
מיד אחרי הצפייה ב"שרלוק הולמס" הראשון של גאי ריצ'י לא זכרתי את העלילה שלו. הוא הסתמך על האישיות של רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד שרלוק הולמס, בכימיה הנהדרת שלו עם ג'וד לאו שמגלם את ד"ר ג'ון ווטסון, בבימוי הנמרץ ומלא התנופה של גאי ריצ'י ובמוסיקה הנהדרת של הנס זימר. הסיפור בסרט היה משני, ובסיפורים של ארתור קונאן דויל אודות שרלוק הולמס התעלומות היו העיקר; האנשים אופיינו בחדות, היו קורבנות, היו חשודים, חיפשו רמזים והוסקו מסקנות. ואין תעלומה גם בסרט ההמשך (הראשון?) "שרלוק הולמס 2: משחק הצללים". זהו בעצם סרט פעולה שמתרחש בסוף המאה ה-19, סרט פעולה לא-מעניין ומבולגן.
"משימה בלתי אפשרית 4". טום קרוז.
רוץ, טום, רוץ. טום קרוז אוהב לרוץ, לפחות בסרטים, ובעיקר בסרטי "משימה בלתי אפשרית" שהוא גם אחד המפיקים שלהם. קטע הפתיחה המהמם של "משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים" הוא אות פתיחה למירוץ קצבי. בחלקים הטובים שלו הסרט פשוט מעולה, ולמרבה השמחה זה רוב הסרט.
יש קשר רופף בין הסדרה "משימה בלתי אפשרית" משנות ה-60 והסדרה הפחות מצליחה מסוף שנות ה-80 לשלושת הסרטים בכיכובו של טום קרוז – מלבד השם, נוסח היציאה למשימה ("אם משהו יקרה לך או לאחד מחברי הצוות, נכחיש כל קשר", "הקלטה זו תושמד מעצמה בתוך שניות") והמוסיקה הנפלאה של ללו שיפרין, הנעימה המפורסמת, המזוהה כל-כך, שתשפר כל סרט פעולה ומתח. הקשר רופף מכיוון שלא ממש מדובר בחבורה של אנשים שכל אחד מומחה בתחום מסוים ויוצאים למשימה משותפת כדי לחדור, לעקוץ ולחשוף את הפושעים.
"אלוהי הקטל". כריסטוף וולץ, ג'ון סי. ריילי, ג'ודי פוסטר, קייט ווינסלט.
"אלוהי הקטל" שווה חמישה שמות: רומן פולנסקי, קייט ווינסלט, ג'ודי פוסטר, כריסטוף וולץ, וג'ון סי. ריילי. במאי מצוין ("צ'יינה טאון", "הפסנתרן") וארבעה שחקנים מעולים (כריסטוף וולץ התפרסם בזכות תפקידו ב"ממזרים חסרי כבוד" של קווינטין טרנטינו; את ג'ון סי. ריילי ראיתם בסרטים רבים, כולל קומדיות עם ויל פארל, "שיקאגו" ודרמות כמו "מגנוליה", "השעות" ו"לילות בוגי"). ארבעת השחקנים שוהים יחד בחדר במשך רוב הסרט המוצלח הזה.