"כאב ותהילה". אנטוניו בנדרס.
ב"כאב ותהילה", סרטו החדש של פדרו אלמודובר, מככב אנטוניו בנדרס כבמאי קולנוע, בן דמותו הברור של אלמודובר (עד השיער). הסרט מרגיש הרבה יותר מ-113 דקותיו כי הוא משעמם לפעמים, עם חלקים מוצלחים ורגעים יפים אבל קשה מאוד להמליץ עליו. אני מעדיף את הסרטים הפרועים של אלמודובר משנות ה-90 ("עקבים גבוהים", "קיקה" ו"אהבת בשר ודם") וגם הדרמות הטובות שלו ("לחזור", למשל) טובות מהסרט הזה.
"אהבה ממבט שני". פרנסואה סיביל, ג'וזפין ז'אפי.
"אהבה ממבט שני" היא קומדיה רומנטית צרפתית חמודה ומתוקה עם בסיס פנטזיה/מדע בדיוני, ויותר רומנטיקה מקומדיה. הסרט ואנחנו היינו יוצאים נשכרים לו היו מקצרים אותו בהרבה, בעיקר מהחלק האחרון.
מראים יפה מאוד את הזוגיות המתהווה והמתפתחת של רפאל ואוליביה, סופר ופסנתרנית, שמכירים בתיכון. הוא כותב סדרת ספרי מדע בדיוני-פעולה מצליחה וחי עם אשתו אוליביה בדירה גדולה ויפה. בוקר אחד הוא מתעורר כשכל חייו שונים והוא היחיד שיודע זאת: הוא כבר לא עשיר מפורסם וסופר מצליח, כבר לא נשוי ואשתו לא מכירה אותו. הוא נחוש לחזור לחייו הקודמים (/המקבילים) ולכבוש בשנית את לבה של אוליביה. מכאן השם הלא מושך במיוחד של הסרט בעברית, שבמקור נקרא "אלמונית שלי".
"משחקי הכס". אמיליה קלארק.
לפני שעה קלה הוכרזו המועמדים לפרסי האמי 2019 (ה-71 במספר). ארבע שחקניות משנה מ"משחקי הכס" מועמדות בקטגוריה אחת, ושלושה שחקני משנה מועמדים ב"בארי". פטרישה ארקט מועמדת בשתי קטגוריות, כמו גם פיונה שאו, השחקנית הבריטית הוותיקה.
ב-70 שנה תשע סדרות דרמה בלבד בעבר זכו על עונתן האחרונה (כי בדרך כלל סדרות טלוויזיה יורדות עם ירידה באחוזי הצפייה שנובעת בעיקר מירידה באיכות). בעונה השמינית והאחרונה של "משחקי הכס" היו 6 פרקים בלבד, ואם הסדרה תזכה זה יהיה מניין הפרקים הנמוך ביותר של סדרה זוכה (בשיא של זכייה עם 7 פרקים בלבד מחזיקה "משחקי הכס" על עונתה הקודמת). 9 הסדרות שזכו על עונתן האחרונה: Playhouse 90 ב-1960, "דיק ואן דייק" ב-66', My World and Welcome to It על עונתה היחידה! ב-70', "מרי טיילור מור" ב-77' (כמו "דיק ואן דייק" ירדה כי המפיקים רצו לעבור הלאה ולא מעייפות החומר), "ברני מילר" ב-82' (על עונתה השמינית, והיא לא היתה מועמדת לסדרה הטובה ביותר לפני כן!), "כולם אוהבים את ריימונד" ב-05' והדרמות: "אדונים ומשרתות" ב-77', "הסופרנוס" ב-07' ו"שובר שורות" ב-14'.
גם "ויפ" מועמדת על עונתה האחרונה, וג'וליה לואי-דרייפוס שבאמתחתה 8 פסלונים, יכולה להוסיף לשיאה של 6(!) זכיות ברציפות(!) על תפקידה ב"ויפ". בשנה שעברה הסדרה לא שודרה והיתה מועמדת כי לואי-דרייפוס התמודדה עם מחלת הסרטן.
"ויפ" ו"משחקי הכס" זכו שלוש פעמים לסדרה הטובה ביותר. זכייה רביעית תכניס את "משחקי הכס" לקבוצה הקטנה של סדרות הדרמה שזכו 4 פעמים: "בלוז לכחולי המדים", "פרקליטי אל-איי", "הבית הלבן" ו-Mad Men. שתי סדרות מחזיקות בשיא הזכיות בקומדיה: "פרייז'ר" ו"משפחה מודרנית", שתיהן עם 5 ברציפות (על העונות הראשונות).
בשל מספר הפרקים ששודרו מיוני 2018 עד סוף מאי 2019 נוצר מצב מסובך ויוצא דופן ש"סיפורה של שפחה" לא היתה יכולה להיות מועמדת לסדרה הטובה ביותר (היא היתה מועמדת על שתי עונותיה הראשונות והשלישית שהחלה ביוני השנה תתמודד בטקס הבא) אך זכאית במספר קטגוריות אחרות.
הקטגוריה של המיני סדרות, שסבלה מירידה במספר המתמודדות בשנים עברו, חזרה לפרוח עם שפע של מתמודדות מובילות: "הבריחה מדאנמורה", "צ'רנוביל", "פוסי/ורדון", "חפצים חדים" ו"שערוריה אנגלית למדי".
כרגיל, קטגוריות המשחק של מיני סדרות/סרט טלוויזיה מלאים בשחקני קולנוע מפורסמים.
טקס הכרזת הזוכים יתקיים ב-15 בספטמבר בלוס אנג'לס.
המועמדים בקטגוריות הראשיות של פרסי האמי 2019:
דרמה
סדרה הטובה ביותר
"משחקי הכס"
"סמוך על סול"
"להרוג את איב"
"החיים עצמם"
"שומר הראש"
"אוזרק"
"היורשים"
"פוזה"
"בידיים טובות". אלודי בושז, ז'יל ללוש.
"בידיים טובות" הוא סרט דרמה על מערכת האימוץ בצרפת. די ברור מה יקרה, ופשוט רואים את התנהלות התהליך. זה יותר מעניין ממשלוח של רהיט לבית לקוח אבל לא מספיק לסרט עלילתי. בסרט יש כיסים של שעמום, ולמרות שחקנים מוכרים וטובים, בראשם ז'יל ללוש וסנדרין קיברלין, ובתפקיד משנה קטן מיו מיו הוותיקה והמקסימה, לא כדאי לצפות בו.
הסרט מאוכלס באישה שרוצה מאוד לאמץ תינוק, גבר נשוי שבאופן קבוע מטפל בילדי אומנה, בחורה צעירה שיולדת, מיילדות ועובדים סוציאלים. פירוש השם המקורי של הסרט הוא של מעמד משפטי, משהו כמו "קטין נזקק", וגם באנגלית הוא נקרא כמו "בידיים טובות".
"לייט נייט". אמה תומפסון.
במקום לראות את "לייט נייט" (Late Night) צפו ב-89 הפרקים של הסדרה המעולה "המופע של לארי סנדרס" ששודרה מ-1992 ל-1998. בסרט ניסו לדחוס ב-102 דקות מספיק עלילות לעונה שלמה (של לפחות 13 פרקים) של סדרה. אמנם יש פה את כל האלמנטים והמרכיבים לסרט מעניין וטוב אבל הם לא מתחברים טוב יחד ומרוב כדורים באוויר שמנסים ללהטט ביניהם יוצא סרט מפוספס, לא מספק, ומאכזב במיוחד סרט שהיו לו את הנתונים להיות טוב והוא אינו כזה.
"מלון מומבאי". דב פאטל.
"מלון מומביי" משחזר את מתקפות הטרור שזעזעו את העיר מומביי שבהודו ב-26 בנובמבר, 2008 (כולל בית חב"ד), ומתמקד באירועים שהתרחשו במלון "טאג'" היוקרתי שבעיר. הוא סרט מותח, מעניין ועשוי טוב.
במתקפה קטלנית מתוכננת ומתוזמרת היטב פעלו בו זמנית במספר מוקדים טרוריסטים מוסלמים חמושים בכבדות (רובים ורימונים), מספר הנפגעים היה גבוה מאוד, אוזלת היד של רשויות החוק היתה איומה ורואים גם את התפקיד שלקחה התקשורת. בין צוות העובדים שמתמודד עם המתח האישי של המצב ותחושת החובה בהגנה על אורחי המלון בשעת המצב המתוח (במשך שעות רבות וארוכות) ניצב אורג'ון, עובד זוטר, מלצר שמפרנס ילד קטן ואישה בהיריון, שאותו מגלם דב פאטל (הוא "נער החידות ממומביי" ומ"מלון מריגולד האקזוטי"). יש בו נחישות ומרץ נהדרים.
"צעצוע של סיפור 4".
"צעצוע של סיפור 4" פחות טוב משלושת הסרטים הקודמים בסדרה, והוא עדיין סרט מהנה. כיף לחזור ולצפות בשלל הדמויות הנהדרות המוכרות, בתוספת צעצועים חדשים מגניבים; יש רעיונות יפים, הסיפור שרצו לספר מוצלח רק חבל שהעלילה כל כך צולעת. אם יהיה "צעצוע של סיפור 5" (ואין סיבה שלא יהיה) אני מקווה שהוא לא יהיה עוד סיפור הצלת צעצוע.
"צעצוע של סיפור" (1995) היה סרט האנימציה באורך מלא הראשון שנעשה כולו במחשב, וזיכה את יוצריו בפרס אוסקר מיוחד על כך. הוא הביא לשינוי בתעשיית הקולנוע בכלל ובסרטי האנימציה בפרט (מספר סרטי האנימציה בשנה שהופקו בכל העולם הוכפל פי כמה). הוא סרט האנימציה הראשון שהיה מועמד לאוסקר על תסריט, ומאז היו מועמדים סרטי אנימציה נוספים בקטגוריה (אך טרם היה זוכה שכזה). ארבע שנים מאוחר יותר יצא "צעצוע של סיפור 2", סרט ההמשך הראשון של "פיקסר".
"אקס-מן: הפיניקס האפלה". סופי טרנר.
בכתוביות הסיום של "אקס-מן: הפניקס האפלה" יש רשימה ארוכה של אנשי מחשב תחת הכותרת של digital artists. עוד ועוד שמות בשורות אין-סופיות, בכמות שהיא על גבול הפרודיה. אולי בשל התלת מימד המיותר (יש קטע עם רסיסי חללית בחלל וב"כוח משיכה" מלפני 6 שנים זו היתה חוויה בלתי נשכחת ועשויה טוב יותר) ושימוש היתר במסך ירוק, שבו מרכיבים רקע ואפקטים סביב השחקנים, לפעמים נראה ששני שחקנים שרק משוחחים אינם יחד באותו מקום. זה מרחיק ומפריע.
"רוקטמן". טארון אג'רטון.
"רוקטמן" הוא סרט מוזיקלי (לא רק סרט על מוזיקאי) על אלטון ג'ון. ניסו לעשות משהו קצת אחר בכך שלא כתוב אף פעם את שנת ההתרחשות (שזה טוב), לא לגמרי בסדר כרונולוגי (זה יכול לעבוד) אך בסופו של דבר בבסיסו זה הסיפור המוכר על דרך עלייתו המסקרנת של זמר נודע, הקושי שלו להתמודד עם ההצלחה (קהל המעריצים מול כל רצונו בחיבוק אמיתי) על רקע להיטים ידועים. הוא מתחיל בסדר ונעשה גרוע ובעיקר משעמם ככל שהוא מתקדם.
"אלאדין". ויל סמית', מנה מסעוד.
"אלאדין" המצויר מ-1992 הוא סרט מעולה ומהטובים של דיסני בעת החדשה (העת החדשה של דיסני התחילה עם "בת הים הקטנה" ב-1989). בניגוד לסרטים המצוירים של דיסני שאני פחות אוהב שיש בהם שירים טובים, ב"אלאדין" גם שירים מצוינים והופעה יוצאת מן הכלל של רובין ויליאמס.
"אלאדין" (2019) בגרסה החיה בבימוי גיא ריצ'י (שגם כתב את התסריט עם ג'ון אוגוסט על פי הסרט המצויר), עם ויל סמית' כגִ'יני, הוא כמובן חלק מהגל המיותר -חסר כל טעם או ערך אמנותי מלבד הרצון לכסף- של עיבודים חיים לסרטי האנימציה של דיסני. זה השני מתוך השלושה השנה. "דמבו" לא היה הצלחה גדולה ו"מלך האריות" יהיה הצלחה ענקית וירוויח יותר ממילארד דולר כמו "היפה והחיה" עם אמה ווטסון ו"ספר הג'ונגל" שהתקרב מאוד לסכום הזה.
"משפטו של טד בנדי". זאק אפרון.
"משפטו של טד בנדי" נקרא במקור בשם אחר לגמרי, שמשום מה מופיע רק בסוף הסרט (תופעה שאני נגדה). בארץ השם "טד בנדי" לא אומר הרבה; הוא היה רוצח סדרתי מפורסם שפעל במשך שנים בארצות הברית, ובבית המשפט המדובר בשם הסרט הוכנסו לראשונה מצלמות טלוויזיה לאולם בארה"ב כדי לעקוב אחר ההתנהלות המשפטית ודמותו הכריזמטית של הנאשם. הסרט מוקרן בבתי הקולנוע בארץ, וברוב העולם יהיה זמין ב"נטפליקס" ובאמת לא חובה לצאת בשבילו לקולנוע והוא מתאים לצפייה בבית.
"מלחמה פרטית". ג'יימי דורנן, רוזמונד פייק.
"מלחמה פרטית" מביא את סיפורה האמיתי של מארי קולבין, עיתונאית אמריקאית שעבדה לעיתון בריטי שסיקרה חדשות חוץ ובעיקר היתה להוטה אחרי סיפורי מלחמה ברחבי העולם. מלחמות לא חסרות בעולם. היא התעניינה בסיפורי האנשים, הסיפורים האנושיים שיביאו את תמונת המצב לכל העולם, שבדרך כלל מנותק ממה שקורה במדינה הרחוקה ולפעמים הקרובה.
כך מארי מדלגת בסרט בין סרי לנקה, אפגניסטן, עיראק, לוב וסוריה. במהלך הדילוגים האלה לא נחשפים פנים רבים של דמותה. כן, היא מעשנת בלי הפסקה, שותה הרבה, מכורה לסיפור הבא, מאותגרת טכנולוגית, ועדיין רגישה לסבל ולכאב שהיא רואה, וכל זה עדיין לא עושה אותה דמות מעניינת.