ביקורות קולנוע (עמוד 20)

"אין גברים כאלה" – ביקורת #2: מצחיק ונאמן לחיים האמיתיים

"אין גברים כאלה". לוק מקפרליין, בילי אייכנר.

"אין גברים כאלה" היא קומדיה רומנטית של סיפור אהבה בין שני גברים, שמצליחה להתגבר על תפיסות שגויות שהושרשו ולהציג את האופן בו מערכת יחסית כזאת מתנהלת (ולא כאלטרנטיבה למערכת יחסים הטרו-נורמטיבית). בילי אייכנר, כוכב הסרט ומי שכתב את התסריט ביחד עם במאי הסרט (ניקולס סטולר, "שכנים"), הוא קומיקאי אמריקאי שידוע בישירות שלו והאהבה שלו לעולם הבידור וטביעת האצבע שלו נמצאת על כולו (ולא רק כי הוא כמעט בכל הסצינות). הסרט ללא ספק מצחיק וגם אפילו קצת מרגש, אבל הניסיון לכלול את האג'נדה הלהטב"קית על שלל גווניה וקלישאותיה גורם לו להתפזר ולהתיש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כרטיס לגן עדן" – ביקורת: קלישאה שאפילו רוברטס וקלוני לא מצילים

"כרטיס לגן עדן". ג'ורג' קלוני, ג'וליה רוברטס.

"כרטיס לגן עדן" הוא קומדיה רומנטית עם ג'ורג' קלוני ("אי.אר") וג'וליה רוברטס ("אישה יפה") על זוג הורים שמנסים לחבל בחתונה של בתם לתושב באלי, ובכך משנה כיוון מהעתיד המבטיח שמחכה לה. שני השחקנים הראשיים מקסימים, כצפוי, אבל לא מצליחים להציל את הסרט מלהיות צפוי (יותר מהרגיל בז'אנר), מעצבן ועם תסריט מטופש. בסך הכל לא מדובר בסרט משעמם ואני מאמין שיהיו מי שיוכלו להנות מהדבר הזה, רק שאני לא בטוח שאלו צופים שלא צריכים לכוון גבוה יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משולש העצבות" – ביקורת: המון נקודות חכמות על פני זמן רב מדי

"משולש העצבות". האריס דיקינסון, שרלבי דין.

מכירים את זה שיש לכם אורחים מעניינים שאתם נהנים בחברתם אבל הם יושבים אצלכם יותר מדי זמן, לא קולטים מתי צריך ללכת? הקשבתם פעם למישהו מספר סיפור מעניין והרבה אחרי הפואנטה הוא ממשיך ומדבר על מה שקרה עוד ועוד? או נתקלתם בהקדמה לביקורת שבה נותנים משהו כדוגמה ומתעקשים להמשיך ולהסביר עד שהעיקר כמעט ונשכח ושעמום מתחיל לחלחל? אז כזה הוא "משולש העצבות", הסרט זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן השנה.

ברור לגמרי למה הסרט זכה בפסטיבל קאן: הוא סרט אמנותי (אפשר לדעת, למשל, על פי זה שהמצלמה נשארת לאורך זמן מרוחקת ממקום ההתרחשות המרכזי, כולל כשסירה מגיעה לחוף עם אנשים), עם מספר אמירות על בני האדם, כולל על מעמדות בחברה, ושל במאי שכבר זכה בפסטיבל עם סרטו הקודם, "הריבוע", שגם היה מועמד לאוסקר לסרט זר מטעם שוודיה. את שניהם כתב וביים רובן אוסטלנד שאוהב לבחון את הטבע האנושי. יש לו רעיונות טובים אך אולי עדיף שלא יהיה אחד העורכים של סרטיו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אין גברים כאלה" – ביקורת #1: קומדיה רומנטית חמודה שמנסה להיות רגילה וגם לא-רגילה

"אין גברים כאלה". בילי אייכנר.

"אין גברים כאלה" (שם גרוע כמעט כמו השם המקורי Bros) היא קומדיה רומנטית שבמרכזה שני גברים. הסרט חמוד, ובעיקר מוצלח כשהוא מתרכז בחיי האהבה של הדמות הראשית.
מדהים שב-2022 עושים עניין מכך שאולפן הוליוודי מפיק סוף סוף סרט שכזה, אבל העולם הוא כזה עדיין, למרבה הצער. ישראל מוקפת מדינות שבהן לא יוקרן הסרט, ובשבוע הראשון של ההקרנות בארה"ב הסרט הכניס ממש מעט כסף. אני משער שיצבור צופים ומעריצים כשיגיע בעוד כמה חודשים לטלוויזיה/שירות סטרימינג כלשהו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תראו אותם רצים" – ביקורת: תעלומת רצח בינונית וקלילה לאסקפיזם

"תראו אותם רצים". סירשה רונאן, סאם רוקוול.

"תראו אותם רצים" הוא סרט קומי תקופתי מסוגנן שסובב סביב תעלומת רצח בסגנון אגת'ה כריסטי, שמתגוללת בתיאטרון בו משחקת הצגה הכוללת תעלומת רצח שכתבה אגת'ה כריסטי. סרט נחמד וקליל, שאפילו מצליח לשעשע לפעמים, אבל נכשל בלשמור על מתח או עניין, שכל כך חשובים בסרט מהסוג הזה. יתאים למי שמחפשים אסקפיזם שיגרום להם לחשוב שצפו במשהו מתוחכם, בלי שהיה מתוחכם כלל ולא היה צורך שיפעילו מחשבה (הטריק הוא במבטא הבריטי).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קריוקי" – ביקורת: כתוב היטב ועם תצוגות משחק מצוינות

"קריוקי". ריטה שוקרון, ששון גבאי. צילום: דניאל מילר.

עלילת "קריוקי", סרטו הראשון באורך מלא של משה רוזנטל, שעולה בבתי הקולנוע ושזכה לפני ימים מספר ב-4 פרסים בטקס אופיר (שחקן ראשי לששון גבאי, שחקנית ראשית לריטה שוקרון, סאונד ומוזיקה מקורית), סובבת את המתרחש בבניין רב קומות באחת השכונות החדשות בחולון, כאשר כניסתו של דייר חדש ועשיר אל הפנטהאוס בקומה העליונה מנערת חיי הדיירים משלוותם המשועממת ומכניסה קצת ריגוש לחייהם וגם תקוות לעתיד טוב יותר, ומתגלה כיצירה מינימליסטית ומאופקת, כתובה היטב, עם תצוגות משחק מצוינות.

מאיר (ששון גבאי) וטובה (ריטה שוקרון) הם גיבורי הסרט והדמויות שדרך נקודת המבט שלהן אנחנו חווים את ההתרחשויות בסרט. בעוד שטובה, בעלת בוטיק, הינה מוחצנת, אסרטיבית ולכאורה, מלאת ביטחון עצמי, הרי שבעלה, מורה בשנת שבתון, הוא בדיוק ההיפך ממנה: נחבא אל הכלים, מופנם וחסר בטחון עצמי. יחסי הכוחות בינהם מתחילים להשתנות כאשר איציק, סוכן דוגמניות שמגיע ממיאמי (ליאור אשכנזי המצוין), נכנס אל הפנטהאוס ומנסה להתחבב על שכניו על ידי הזמנתם לדירתו ועריכת מסיבות קריוקי, אלכוהול וחומרים משמחים אחרים בהשתתפותם. כמו כן, הוא מבטיח לקדם את מאיר מקצועית ולהגשים את חלומו להפוך לשחקן מפורסם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תא מספר שש" – ביקורת: מסע ברכבת למיטבי לכת שאוהבים אווירה

"תא מספר 6". סיידי הארלה.

"תא מספר שש" הוא סרט דרמה פיני-רוסי על בחורה שיוצאת למסע בן כמה ימים ברכבת וצריכה להתמודד עם הבחור שנמצא איתה בתא השינה. בשל אופיו המתפתח באיטיות ומצלמה שלעיתים עוברת לצילומים אומנותיים, הסרט, ללא ספק, מכוון למיטבי לכת. הסיטואציה שבה אנחנו צריכים להכיר בן אדם שנמצא איתנו, רק כי אנחנו תקועים ביחד, מעוררת המון הזדהות, בעיקר למטיילים, אך לא כולם יימצאו בה חן. צופים שיתחברו לסרט זה הם כאלו שאוהבים סרטים ששמים דגש על אווירה.

זהו סרטו השלישי של יוהו קוסמאנן הפיני שמוצא דווקא בתקופה המתוחה של רוסיה עם שאר העולם (והרבה חששות מצד פינלנד) את ההזדמנות להציג חיבור בין שני זרים, אחת פינית והשני רוסי, כחיונית בשביל שנזכור שמאחורי כל הממשלות והכוחניות כולנו רק אנשים. ביחד עם שותפים לכתיבה עיבד את ספרה של רוזה ליקסום הפינית (עליו זכתה בפרס פינלנדיה ב-2011). עם קצב איטי וחיבה יתרה לשיר "Voyage, Voyage" של Desireless, קוסמאנן מעביר אותנו את המסע ביחד עם הגיבורים שלה, על כל החסרונות המובהקים וגם רגעי הקסם שלא תמיד מצפים להם. הסרט זכה בגראן פרי בפסטיבל קאן 2021.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אשליות אבודות" – ביקורת: עשוי בתנופה רבה ולא-מעט הומור

"אשליות אבודות". בנג'מן וואזן.

"אשליות אבודות" הוא סרט דרמה תקופתית צרפתית עשויה בתנופה רבה, אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה.
הוא שונה מהסרטים הבריטיים שמעובדים מהספרים של דיקנס או אוסטין בקצב ובסגנון. יש בו לא מעט הומור, גם עוקצני, אבל אינו אישי וחד כמו הבריטי אלא יותר סאטירי. רוב הסרט מתרחש בפריז בעולם של מערכת עיתון, בית הוצאה לאור, תאטרון, ומתייחס לתרבות, מעט על פוליטיקה, על מעמדות, על אנשי החברה הגבוהה, עם הומור רב. ללא ספק הגבירו-הדגישו את החלקים על חדשות כוזבות, יחסי ציבור והטעיית הציבור, שרלוונטיים מאוד גם לימינו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דיוויד בואי: Moonage Daydream" – ביקורת: יצירת מופת אישית ומרתקת

"דיויד בואי: מונאג' דיידרים".

הסרט הדוקומנטרי "דיוויד בואי: Moonage Daydream" אודות האמן הוא יצירת מופת אישית ומרתקת של במאי מרתק. גם היותו מיועד בעיקר למעריצים אדוקים לא פוגעת ביופיו ובחשיבותו.

הקולנוע הדוקומנטרי שמוקדש לביוגרפיות של אמנים מסוגים שונים הוא די שבלוני וצועד בשבילים מוכרים. ראשים מדברים מספרים לנו על חשיבות האמן תוך שאנו עוברים מסע החל מילדותו, דרך חייו ועד מותו, ומגלים כמה נפלא הוא בעזרת קטעי ארכיון.
הסרט הזה אינו סרט ביוגרפי. ברט מורגן שידוע בהיותו יוצר דקומנטרי לא שגרתי (יצר בין היתר סרטים על קורט קוביין וג'יין גודול) יצר סרט אישי מאוד על אמן זיקית שמחפש את עצמו ואת המקום בו ירצה להישאר. הסרט הזה הוא על ברט מורגן לא פחות מאשר על דיוויד בואי. מדובר במסה בה מורגן מבקש לספר סיפור אישי באמצעות סיפורו של בואי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"3,000 שנים של כמיהה" – ביקורת: הדמות של סווינטון מעניינת בזמן שהסרט נחלש

"3000 שנים של כמיהה". אידריס אלבה.

"3,000 שנים של כמיהה" מתחיל טוב מאוד וככל שהוא מתקדם הוא נעשה פחות ופחות טוב, עד שבסוף אתה לא יודע למה זה לא נגמר ומתפלא שעברו רק 108 דקות. בקטעים של שני כוכבי הסרט טילדה סווינטון ואידריס אלבה יש משהו שלא רואים מספיק בסרטים בימינו: קטעים ארוכים עם דיאלוגים בין שני אנשים. השיחות שלהם מעניינות, הדמות שלה מוצלחת, ומסקרן מה היא תבקש. יש קסם בסיפורי אגדה המתובלים בפנטזיה. והכול, עם מודעות ברורה לז'אנר הבעת שלוש משאלות שבמרכז העלילה.

אלת'יאה (טילדה סווינטון הכול-יכולה), המגדירה את עצמה כ"נרטיבולוגית" (narratologist), מתחקה אחרי אמנות הסיפור. היא מבקרת ומרצה בטורקיה ורוכשת בשוק כלי עתיק, שבחדר המלון שלה יוצא מתוכו שד (אידריס אלבה) המעניק לה שלוש משאלות. הסיפור שלה משמש כמעט כסיפור מסגרת, עד שהיא תחליט מה ברצונה לבקש ממנו, ורוב הסרט יותר עליו מאשר עליה (למרות שהיא יותר מעניינת), כשהוא מגולל את הפעמים הספורות שהגיח מכלי הקיבול שלו במשך אלפי השנים האחרונות. המילה המוכרת "גִ'יני" היא הגרסה האנגלית של djinn האסלאמי, המונח שמשתמשים בו בסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שירת סרטני הנהר" – ביקורת: מרב מכר לסרט העצמה נשית קיטשי

"שירת סרטני הנהר". דייזי אדגר-ג'ונס.

"שירת סרטני הנהר" הוא סרט דרמה המבוסס על רב מכר, המגולל את סיפור חייה של בחורה צעירה המואשמת ברצח של בחור צעיר ומצליח בעיירה קטנה בארה"ב בסוף שנות ה-60. עם במאית על מושב הנהגת, תסריטאית שעיבדה ספר שנכתב על ידי סופרת והפקה שמורכבת מרוב מוחץ של מפיקות, הסרט, כצפוי, עוסק הרבה בהעצמה נשית (ואולי אפילו קצת חוטא בהפיכת כמעט כל הגברים לאויבים). הוא לא משעמם, אבל הוא מלא בפרטים מיותרים, שאולי היו מיוחדים בספר, אבל על המסך הם פשוט לא עוברים. החלקים שהכי מפריעים הם הקיטשיות של כל הקטעים הרומנטיים והמלודרמה המכבידה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פשעי העתיד" – ביקורת: פאזל אינטלקטואלי

"פשעי העתיד". ויגו מורטנסן, ליה סיידו.

עשרים ושלוש שנה אחרי "אקזיסטנס", דייויד קרוננברג חוזר לז'אנר המד"ב/ אימה (ובאופן ספציפי יותר, אל ז'אנר ה"באדי-הורור" שקרוננברג כל כך מזוהה עימו) עם "פשעי העתיד" המרתק ומוכיח שכוחו עדיין במותניו ושהוא עדיין אחד הבמאים המעניינים והמקוריים שבנמצא.

קשה לתמצת את עלילות סרטיו של דייויד קרוננברג, בעיקר אלה שמתרחשים ביקום הפנטסטי-מד"בי שבו מתרחשים מרבית סרטיו, מכיוון שמילים לא יצליחו לתאר באופן מספק, בדרך כלל, את הדימויים "הלא סטנדרטים", בלשון המעטה, שמוקרנים על המסך, אולם הפעם נראה שכל תמצות שהוא יחטא לאמת ועדיף מראש לוותר על הנסיון להסביר במילים את מה שלא ניתן. אם בכל זאת חייבים לתאר את הסרט בקווים מאוד מאוד כלליים, אזי מדובר בסרט שמתרחש בעתיד שבו הטכנולוגיה חולשת על כל תחומי החיים, כולל רובוטים ומכונות שעוזרות לבני האדם לאכול נכון ולישון כמו שצריך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »