גל סדלינסקי - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 7)

"מקום שקט 2" – ביקורת: דל יותר בדרמה ועדיין מעורר אימה ומתח

"מקום שקט 2". נואה ג'ופ, אמילי בלאנט.

"מקום שקט 2" הוא המשכו הישיר של הסרט הקודם, שהיה מורכב מדרמה משפחתית במסגרת של מציאות מלאת אימה. אך בסיבוב הזה נזנח החלק של הדרמה ונשאר רק החלק של האימה. הסרט אכן מעורר אימה ובזה ממלא את הבטחת-העל שלו, רק חבל שהוא מאכזב כהמשכו של סרט שהיה בו יותר מהבהלות, התמודדות עם עולם דיסוטופי ואויב משותף. קשה לי שלא להמליץ עליו לאנשים שאהבו את הקודם, פשוט כדאי שיהיו מוכנים לסרט דל יותר. ללא ספק מומלץ לצפות בסרט הראשון כהכנה לסרט זה.

ג'ון קרזינסקי חוזר לחבוש את ארבעת כובעיו כבמאי, כתסריטאי, כמפיק וכשחקן, ומחזיר את כובע הדמות הראשית על ראשה של אשתו, השחקנית אמילי בלנט ("עד קצה המחר", "השטן לובשת פראדה"). הוא יצר סרט מבוים היטב עם סצינות ברורות (למרות הבלאגן המובנה בתוכַן) ומתח שנבנה ונשמר לכל אורכו. כאמור, עומק העלילה יכול היה להשתפר בהרבה, אבל הדרך שהיא לוקחת אותנו מרגישה טבעית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סתם אחד" – ביקורת: למרות קטעים משלהבים, מרגיש ארוך מאורכו האמיתי

"סתם אחד". בוב אודנקירק.

"סתם אחד" הוא סרט פעולה גרפי במיוחד, שמתאמץ מאוד להיות מסוגנן, אבל לא לוקח את השאיפה הזאת עד הסוף, והתוצאה היא סרט שעטנזי שמרגיש ארוך יותר מאורכו האמיתי. הוא מכיל קטעים טובים ומשעשעים ולעיתים אף משלהבים בסצינות פעולה מבוימות בקפידה, אך רמת העניין בו לא נשמרת באופן קבוע ובעיקר בולטת בחסרונה הסיבתיות העלילתית. סרט קלאסי לנערים בוגרים שאוהבים להתלהב מאלימות חסרת דעת אשר עטופה במסגרת שמדמה אותנטיות.

במאי הסרט אילייה נאישולר הספיק לביים סרט אקשן בשנת 2015 שנקרא "הארדקור הנרי", ומעבר לזה ביים בעיקר קליפים. לתסריטאי דרק קולסטד יש ניסיון רב יותר ממנו, עם כל סרטי "ג'ון וויק" ברזומה, שבאופן חשוד סרט זה די מזכיר אותם. ניכר הניסיון של השניים ליצור משהו מיוחד ושונה, ואולי שם נעוצה הבעיה האמיתית שלו, כשהוא בשורה התחתונה צפוי ביותר ודומה לכל סרט פעולה שאי פעם ראינו על גבר ש"רק מנסה להציל את המשפחה שלו".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורות פסטיבל ירושלים 2020: "בני האדם האחרונים והראשונים", "האישה שברחה", "פרוקסימה"

"פרוקסימה". אווה גרין.

כמו אחיו החיפאי, גם פסטיבל הקולנוע ירושלים 2020 (ה-37 במספר) הלך למתכונת מקוונת בשל מגבלות הקורונה. כהרגלו, הוא מציג מגוון רחב של סרטים מכל העולם (כשדווקא שלושה סרטים ישראליים לא זמינים לצפיה) וישנם סרטים ישראליים קצרים שניתנים לצפיה ללא עלות (שעליהם "תשלמו" בצפייה בחסויות שלפעמים ארוכות כמו הסרט עצמו). האתר נגיש מאוד, אך מסיבות אבטחה דרישות הדפדפנים להצגת הסרטים משונות (אין אפשרות ל-Chrome או Firefox אם צופים דרך Windows וצריך לפנות ל-Edge ו-Internet Explorer).

בני האדם האחרונים והראשונים (איסלנד, 2020)

בשנים האחרונות נראה שהפופולריות של ספרי האודיו עולה, וזו כנראה הסיבה שהמלחין האיסלנדי יוהאן יוהנסון ("המפגש", "אסירים") החליט לביים סרט שבו מקריאה לצופים טילדה סווינטון האגדית ("חייבים לדבר על קווין", "מלון גרנד בודפשט") ספר מדע בדיוני מאת הסופר הבריטי אולף סטייפלדון, בזמן שמוקרנות תמונות של מבנים משונים במעבר איטי ובשחור לבן כשברקע מושמעת מוסיקה של יוהנסון. שלושת החלקים (תמונה, קריינות, מוסיקה) לא קשורים אחד לשני במיוחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אהבה בוערת" – ביקורת: הקטע היחיד שמרגש מוקף בקטעים נדושים

"אהבה בוערת". אנייס דמוסטייה, פייר ניני.

"אהבה בוערת" (או בתרגום ישיר של שמו בצרפתית, "להציל או להיכחד") הוא סרט דרמה המבוסס על סיפורו האמיתי של כבאי צעיר בעל משפחה וההתמודדות שלו עם תאונה קשה. למרות שסיפורים על טרגדיות אנושיות בדרך כלל סוללים את הדרך הקצרה ביותר ללבו של הקהל, הסרט הזה מפספס את הנקודה כשהוא מאפשר להרבה רקע ופירוט יתר של אירועים ותהליכים לתפוס מקום עלילתי.

לא ברור אם הבמאי והתסריטאי פדריק טייה שם דגש נרחב על שגרת חיי צוותי החירום של פריז מתוך כבוד גדול ורצון לחשוף לצופים את ההכנות והאימונים המפרכים הכרוכים בתפקידם החשוב, אך מה שבטוח שהוא יכול היה לחתוך לפחות חצי ממה שהוא בחר להציג, אם הוא רק היה סומך על האינטליגנציה של קהלו. בניית המתח לקראת הרגע המכונן בסרט לא בוצעה כראוי ולמרות המהלך הדרמטי, הוא לא הצליח להוציא רגש או לעורר תחושת הזדהות. היה קטע יחיד בסרט שהצליח לגעת בי, אבל הוא מוקף בקטעים נדושים ומעייפים ובכך גם הוא לא מממש את הפוטנציאל שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בלתי נראה" – ביקורת: תפניות חדשות בעלילה שאינה אמינה במיוחד

"בלתי נראה". אליזבת' מוס.

"בלתי נראה" הוא מותחן אימה על אשה שחוותה מערכת יחסית מתעללת וממשיכה להיות נרדפת על ידי בן זוגה לאחר שהצליח להפוך את עצמו לרואה ובלתי נראה, לטענתה. הסרט הרבה יותר מבהיל מאשר מפחיד וכמו רוב סרטי האימה, לא השאיר יותר מדי רושם. העלילה כן כללה תפניות חדשות מהתבנית הקבועה של נרדפת-רודף, אבל לא הייתה אמינה במיוחד והתעכבה במקומות שלא היה צורך. הסרט נשען על כתפיה המיומנות של אליסבת' מוס וזה פחות או יותר החוזק היחיד שלו. כמובן שצופים הסולדים מאימה ומראות גרפיים צריכים להימנע ממנו, אבל גם לצופים שאוהבים סרטי אימה קיצוניים לא יהיה הרבה מה לחפש שם.

הבמאי לי וונל ותיק בתחום האימה מכיוון הכתיבה – הוא אחד מצמד היוצרים של זיכיון "המסור" שהתחיל ב-2004, וב-2018 ביים וכתב את מותחן האימה העתידני "משודרג" שזכה לתהודה חיובית (גם על ידי). וונל הצליח כאן ליצור הזדהות עם תלאותיה של גיבורת הסרט, אך לא הצליח ליצור מתח, ולא רק כי העלילה צפויה למדי. קצב הסרט לא עקבי וחלקים מסוימים בו עוברים מהר מדי, כשסצינות אחרות מתארכות ללא סיבה, מתוך כוונה לייצר מתח באופן מלאכותי. זהו לא הסרט הראשון (ובטח גם לא האחרון) שבוחן את סוגיית הרואה ואינו נראה ובכל זאת מכניס זווית חדשה, זה פשוט לא מספיק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ודי: מעבר לקשת" – ביקורת: מנסה לסחוט בכח רחמים

"ג'ודי: מעבר לקשת". רנה זלווגר.

"ג'ודי: מעבר לקשת" הוא סרט דרמה ביוגרפי מוסיקלי על השחקנית והזמרת ג'ודי גרלנד בימים שתהילתה ירדה ולקחה איתה את האפשרות של פרנסה יציבה. סיפור חייה מעניין ועשיר, אך הבחירה להתמקד בנקודת זמן ספציפית יוצרת סרט שחוזר על עצמו ומנסה לסחוט בכח רחמים מהצופים. בגלל שהוא לא מצליח לרגש, גם בסצינות מאוד מתבקשות, או לעניין במיוחד, אפשר לדלג עליו. אם לפחות הוא היה מעמיק בפרטים, הייתי יכול להמליץ לחובבי היסטורית כוכבי הוליווד להשקיע מזמנם, אבל גם להם אין הרבה מה לחפש בו.

במאי הסרט רופרט גולד מגיע מעולם התיאטרון ומתפקד כמנהל האומנותי של תיאטרון אלמידה בלונדון, לכן ניתן להבין את המשיכה לגרלנד התיאטרלית ולסדרת ההופעות שלה בלונדון, בטח כשמדובר בתסריט שעובד ממחזה. הניסיון שלו בבימוי למרקע יחסית דל – עיבוד למחזה שייקספיר לטלוויזיה, סרט טלוויזיה על השלטון המלוכני בבריטניה וסרט קולנוע יחיד (מעבר לנוכחי) – דרמת המתח "סיפור אמיתי" בכיכובם של ג'ונה היל וג'יימס פרנקו – שגם מבוסס על סיפור אמיתי, אך אופיו שונה לחלוטין. הניסיון של גולד לייצר דרמה עמוקה ניכר ואולי שם נעוצה הבעיה – שהדרמה לא נראית טבעית במיוחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"נשים קטנות" – ביקורת: הפקה מושקעת עם משחק מצוין

"נשים קטנות". אלייזה סקנלן, סירשה רונאן, פלורנס פיו, אמה ווטסון.

"נשים קטנות" הוא עיבוד נוסף מיני רבים של הספר בעל אותו השם לסרט דרמה על ארבע אחיות צעירות והתבגרותן בצל מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא משלב בתוכו ערכים של אחווה, נתינה, פטריוטיות, רגישות לשונה ואיך אפשר בלי, אהבה. העיבוד החדש לא מביא איתו בשורה חדשה, מלבד הדגשה של הזווית הפמיניסטית על כל גווניה, שממילא הייתה טבועה בסיפור לאורך כל הדרך. אם העלילה לא הייתה נמרחת בקטעים מסוימים, היה קל יותר להמליץ עליו לאוהבי הדרמה מכל הגילים. ובכל זאת, מדובר בהפקה מושקעת עם משחק מצוין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"השורקים" – ביקורת: שומר על מתח

"השורקים". קתרינל מרלון, אנטוניו בויל.

"השורקים" הוא סרט מותחן פשע רומני על שוטר במחלק הסמים שפועל משני צדי החוק ומוצא את עצמו ככלי במשחק מלא בתפניות, בסחיטה ובסכנת חיים. הסרט מנסה להגיש את הסיפור בעטיפה מסוגננת, אבל בגלל שהוא לא עושה זאת עד הסוף, הניסיון רק גורע מבסיס העלילה הטוב שלו ומותיר אותו מבולבל ללא כל צורך. ישנן מספר סצינות עם אלימות גרפית במיוחד והוא כולל עירום, כך שהסרט לא יתאים לרגישים לכך. על אף שהוא יכול היה להיות טוב יותר, הוא מספק את הסחורה ומשאיר את המתח לכל אורכו.

הבמאי והתסריטאי קורנליו פורומבויו זכה להכרה בפסטיבלים בינלאומיים בסרטו "שם תואר: משטרה", ובסרט זה הוא חוזר לעולם המשטרה כששוב גרעין הקונפליקט הוא שאלות מוסריות מול חוקיות. התרגום השונה של שם הסרט מרחיק אותו מהמיקום המיוחד שלו – האי הספרדי לה גומרה (שם הסרט במקור), אליו נוסע הגיבור. רק לאחר שהסרט משחרר את המסגרת המיותרת שכפה על עצמו – כדי שיראה מיוחד יותר, אפשר רק להניח – הוא מתחיל לזרום טוב יותר. למרות הקצב היחסית איטי שלו הוא כן מצליח להשאיר את הצופה בציפייה לבאות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'וג'ו ראביט" – ביקורת: הומור מטורף, שמאוזן עם רגישות ומשמעות

"ג'וג'ו ראביט". רומן גריפין דיויס, טייקה ווייטיטי.

"ג'וג'ו ראביט" הוא קומדיה שחורה ומרגשת המתרחשת בגרמניה בתקופת מלחמת העולם השניה על ילד בן 10 חבר בנוער ההיטלראי שיש לו חבר דמיוני – אדולף היטלר. ובכן, היעדר התקינות הפוליטית רחוק מלעצור בפיהרר ורוב הסרט משחק על הקו של הומור משוגע לבין הצגת אמת אוניברסלית על התנהלות העולם המערבי ועל הבעייתיות במלחמות ובגזענות (ברגעים מסוימים זה גובל בקיטשיות). הסרט יתאים לצופים שהקווים האדומים שלהם בהומור גמישים, שבאים עם ראש פתוח ואהבה לקולנוע.

טאיקה וואיטיטי הבמאי והתסריטאי (היהודי, למי שחשוב לו לדעת כשמדובר בסרט שמגחיך את הנאצים ובמידה גם את השואה) ידוע בסרטיו ההומוריסטיים. סרטו "ת'ור: רגנרוק" (2017) של היקום הקולנועי של מרוול שבר את הפומפוזיות של שני הסרטים הקודמים בסדרה (שהתחיל קנת' בראנה שמתמחה בסרטים שייקספירים) וניצל את חוסר הגבולות שמחוץ לכדור הארץ ליצירת סרט קליל, שטותי ומצחיק (גם אם לא טוב במיוחד). כמו גם הסרט המוקומנטרי על ערפדים "מה שקורה בצללים", שהפך אותו לשם מוכר בתעשייה. שרירי ההומור המטורף שפיתח בסרטיו הקודמים נמתחים גם בסרט זה, אך שומרים על איזון טוב עם רגישות ומשמעות. הסרט מלא בצבע, קצב ומוסיקה טובה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"השנה הראשונה שלי" – ביקורת: בחירה צרפתית טובה

"השנה הראשונה שלי". וינסן לקוסט, וויליאם לבגיל.

"השנה הראשונה שלי" הוא סרט דרמה צרפתי על תלאותיהם של שני סטודנטים בשנתם הראשונה ללימודי רפואה, השוני והדימיון ביניהם ושותפות המסע. ככל שהסרט מתקדם, כך הוא אוסף את עצמו לתמונה בהירה יותר, עד שהמניעים של כל אחת משתי הדמויות הראשיות נעשים חדים. למרות שהוא מנסה לרגש, הוא לא ממש מצליח לפגוע בנקודה, אבל הוא גם לא מנסה לסחוט דמעות. מתאים לצפיה לכל אוהבי הדרמה, מלבד אלו ששוקלים להירשם ללימודי רפואה בצרפת.

לא רק ששני סרטיו הקודמים של הבמאי והתסריטאי תומא לילטי ("היפוקרטס", "רופא הכפר") עוסקים ברופאים, הוא גם מביים סדרה שמתרשחת בבית חולים (גם שמה "היפוקרטס", על אף שעלילתה שונה מסרטו באותו שם), כך שאפשר לומר שיש לו זיקה מסוימת לעולם הרפואה. הסרט מצליח לסחוף לתוך הטירוף שנכנסים אליו הסטודנטים באמצעות קצב טוב ואפילו קטעיו המייגעים משובצים במכוון כדי להעביר במקצת את מכבש הלחצים שסטודנטים לרפואה נמצאים בתוכו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פצצה" – ביקורת: שלוש השחקניות הראשיות אמינות וסוחפות בסרט קר

"פצצה". מרגו רובי, ניקול קידמן, שרליז ת'רון.

"פצצה" הוא דרמה המבוססת על הסיפור האמיתי שהתחולל בערוץ “חדשות פוקס" והגיע לנקודת רתיחה בשנת 2016 של ההטרדות והניצול המיני מצד מנהל הערוץ ומנהלי התכניות השונות. מאז נפוצה תנועת metoo# באוקטובר 2017, הנושא הזה מעסיק את נשות הוליווד, מה שכנראה דירבן שחקניות רבות מוכרות בתעשייה להשתתף בו בתפקידים קטנים. הסרט מעניין, קצבי (בעיקר בתחילתו) ומשוחק מצוין. יחד עם זאת, האופן בו העלילה מועברת מרוחק ולא מרגש.

הסרט נפתח בהצגה שנונה ומשעשעת של ערוץ "חדשות פוקס", השמרני-ימני, והעובדים בו על ידי העיתונאית מייגין קלי (בגילומה של השחקנית זוכת האוסקר שרליז ת'רון באיפור שמקשה מאוד על זיהויה, לולא הקול הייחודי שלה). מעבר להבנת בעלי התפקידים השונים והצורה בה המקום עובד, היא גם מציגה את הסקסיזם הגלוי בכל פינה, ובכך מפנה את הזרקור אל הנושא המרכזי שהוא הטרדות מיניות וניצול מרות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"השקרן הטוב" – ביקורת: הדינמיקה מצוינת בין הלן מירן ואיאן מק'קלן

"השקרן הטוב". איאן מק'קלן, הלן מירן.

"השקרן הטוב" הוא דרמת פשע מותחת עם שניים מטובי שחקניה של בריטניה המבוססת על רב מכר ועוסקת בהונאה, באהבה ובהזדקנות ומה שקורה כשמערבבים אותן ביחד. הסרט מתחיל טוב ובמהלכו, עם כל תפנית עלילתית, שניתן לראות שעומדת להגיע מקילומטרים, מאבד עוד קצת מהעניין שנבנה בתחילתו. כמעט אין דבר שיוכל לגרוע מתצוגת המשחק המרשימה של כוכבי הסרט הותיקים הלן מירן ואיאן מק'קלן, והדינמיקה המצוינת ביניהם, רק חבל שזה הסרט בו הם משתפים פעולה לראשונה. הסרט אמנם לא טוב במיוחד, אבל הוא גם לא רע וקהל מבוגר יוכל למצוא בו עניין.

זהו הסרט השלישי ברציפות, והפעם הרביעית בסך הכל, בו ביל קונדון מביים את איאן מק'קלן (השלושה הקודמים היו "אלים ומפלצות" מ-1998, "מר הולמס" מ-2015 ו"היפה והחיה" מ-2017). על "אלים ומפלצות" אף זכה באוסקר על התסריט המעובד הטוב ביותר. אך הדרמה המדודה שעבדה היטב שם ובסרטו "קינסי" (2004), מרגישה מעט מאולצת בסרט זה. הכניסה החלקה לתוך העלילה מאבדת מומנטום בשינויי המיקום והתקופות בסצינות השונות שאולי תפסו את עין הקורא בספרו של ניקולס סירל (הסופר שבעברו עבד במודיעין הבריטי), אך שחררו את עין הצופה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »