"אהבה כמו שלנו". הילארי סווינק, בליית' דאנר.
אין שום סיבה לצפות בסרט הדרמה "אהבה כמו שלנו". כשבאים לגולל סיפור יומיומי בלי הפתעות ותפניות צריך שיהיה משהו מיוחד, ייחודי, מצוין במיוחד בביצוע: שיהיה מצחיק או מרגש מאוד. שלפחות יהיו רגעים מקוריים, דיאלוגים מוצלחים, ומלבד שורה אחת טובה אין פה משהו מעבר לרגיל. הסרט מציג היטב את העצב וכאב הלב שמלווים תהליך איבוד צלם אנוש עם בגידת המוח בעת זקנה.
בליית' דאנר במרכז עם טייסה פרמיגה (מימין) והילארי סוואנק, מתוך "אהבה כמו שלנו".
בליית' דאנר היא אמה של גוונת' פאלטרו, וזו התפרסמה יותר מאמה וזכתה באוסקר על "שייקספיר מאוהב" (1998). דאנר, ילידת 1943, היתה נשואה לברוס פאלטרו (שמת ב-2002), מפיק ובמאי טלוויזיה, כולל סדרת בית החולים המצליחה "מקום אחר" בשנות ה-80. דאנר משחקת בסרטים ובסדרות מאז שנות ה-70. היא שיחקה בסדרות "האף" שבו גילמה את אמו של הנק עזריה, ומגלמת בתפקיד אורח את אמו של ויל ב"ויל וגרייס". בקולנוע היא מרבה לשחק את אמא של הדמות הראשית. ב"אהבה כמו שלנו" החדש היא סובלת משטיון (דמינציה) ודואגים לה ילדיה (הילרי סווינק ומייקל שאנון) ובעלה (רוברט פרסטון).
1979 "טייס שב הביתה"
אמם של מייקל אוקיף ("רוזאן") וליסה ג'יין פרסקי, נשואה לרוברט דובאל. הסרט בעיקר על מערכת היחסים בין האב והבן. דובאל ואוקיף היו מועמדים לאוסקר על תפקידיהם.
"מלינדה ומלינדה". ראדה מיטשל, ויל פארל
הרעיון של "מלינדה ומלינדה" מבריק: מלינדה מגיעה במפתיע לדירתם של גבר ואישה נשואים שמארחים חברים לארוחת ערב, ואנחנו רואים במקביל שתי גרסאות של ההתרחשות מאותה נקודת התחלה, גרסה דרמטית וגרסה קומית. אבל ההצלחה בהוצאה לפועל חלקית בלבד.
כתוביות הפתיחה מתחילות עם סטרווינסקי ועוברות ל-Take the A Train של דיוק אלינגטון, קטע שהופיע גם ב"ימי הרדיו". הסרט נפתח בבית קפה-מסעדה שבה שני זוגות חברים (שלושה מהם שחקנים שהופיעו בסרטים קודמים של וודי אלן: לארי פיין, וואלס שון וסטפני רות'). הם מעלים סיטואציה דמיונית על מישהי בשם מלינדה ומראים איך אותו סיפור יכול להיחשב כטרגדיה או כקומדיה על פי זווית הראייה, על פי המספר. חוזרים אליהם מפעם לפעם לאורך הסרט, שגם נגמר אִתם, כמובן. ראדה מיטשל ("תא טלפון", "למצוא את ארץ לעולם לא") מגלמת את מלינדה בשני הסיפורים.
"כל דבר אחר". כריסטינה ריצ'י, ג'ייסון ביגס.
"כל דבר אחר" היא דרמה-קומית עם וודי אלן בתפקיד משנה. באופן לא רגיל, שם הסרט נאמר די בהתחלה. השיר בכתוביות הפתיחה ובכתוביות הסיום: So Easy to Love של קול פורטר בביצוע בילי הולידיי. יותר מפעם אחת שומעים את The Way You Look Tonight בביצוע הולידיי.
בפתיחה יושבים דיויד דוֹבֶּל (וודי אלן) וג'רי פאלק (ג'ייסון ביגס, "אמריקן פאי") על ספסל בסנטרל פארק. שניהם קומיקאים וסובלים מפחד מהמוות. ג'רי הצעיר גרוש, כותב בדיחות לסטנדאפיסטים, רוצה לכתוב רומן, רואים אותו אצל הפסיכולוג שלו ולפעמים הוא מרכיב משקפיים. הוא הלקוח היחיד של סוכנו הארווי (דני דה ויטו). ג'רי מרבה לדבר למצלמה.
"סוף הוליוודי". טריט ויליאמס, וודי אלן.
כן, יש ב"סוף הוליוודי" ארבע דמויות עם השמות אל, האל, ואל ואֶלִי. על שמות של דמויות אחרות אצל אלן ראו בתחתית העמוד.
ואל וקסמן (וודי אלן), במאי שקרנו ירד וסובל מבימוי פרסומות, מקבל הזדמנות לביים סרט בתקציב 60 מיליון דולר תודות לאשתו לשעבר המפיקה אלי (טיה לאוני, שצעירה מאלן ב-31 שנה). הם היו נשואים במשך 10 שנים ויש לו בן מנישואים קודמים. אלי עזבה אותו בשביל ארוסה הנוכחי, האל ייגר (טריט ויליאמס), מנהל אולפן הפקות. היא משכנעת את האל שוואל המועמד המושלם לבימוי התסריט "העיר שלעולם לא ישנה" (כלומר ניו יורק, כמובן). מדובר בגרסה חדשה לסרט משנות ה-40 על יחסי אב ובן. ואל מציע לצלם את הסרט על ניו יורק בשחור-לבן (כמו "מנהטן"?), עם פסקול של קול פורטר או אירווינג ברלין.
"מרדף חצות". רוברט דה נירו למעלה עם צ'רלס גרודין.
ציפיתי שוב ב"מרדף חצות" (1988), שלא זכרתי דבר ממנו מלבד זה שאהבתי אותו בזמנו. נהניתי ממנו גם הפעם.
הסיפור מלא תפניות, הפתעות ודמויות אך העלילה פשוטה בבסיסה: ג'ק וולש (רוברט דה-נירו) הוא צייד ראשים (bounty hunter) שמקבל משימה לתפוס ולהעביר מניו יורק ללוס אנג'לס את "הדוכס" (צ'רלס גרודין) בתוך ימים ספורים, עד יום שישי בחצות, תמורת 100 אלף דולר. "הדוכס" הוא רואה חשבון, ובנוסף לג'ק, דולקים אחריו מאפיונרים (את ראשם מגלם דניס פרינה), עמית למקצוע של ג'ק (ג'ון אשטון, "השוטר מבוורלי הילס") שנשכר בידי אדי (ג'ו פנטוליאנו), המעביד של ג'ק, ואיש אף-בי-איי (יפת קוטו) שג'ק גנב לו את תג הזיהוי שלו.
"קללת אבן העקרב הירוקה". הלן האנט, וודי אלן.
שם הסרט "קללת אבן העקרב הירוקה" באנגלית הוא The Curse of the Jade Scorpion, שמזכיר שמות של סיפורים בלשיים משנות ה-30 וה-40. אחרי כתוביות הפתיחה מופיע "1940" לבן על גבי שחור.
בשנות ה-70 וודי אלן כתב וביים את "אהבה ומלחמה", בשנות ה-80 את "קומדיה סקסית של ליל קיץ", "זליג", "שושנת קהיר הסגולה" ו"ימי הרדיו", בשנות ה-90 את "צללים וערפל", "קליעים מעל ברודווי" ו"מתוק ומשוגע", והנה כבר הסרט התקופתי הראשון שלו במאה ה-21, כשהבא אחריו הוא "קסם לאור הירח" (2014). "חצות בפריז" מתרחש גם בעבר אבל הוא מתחיל, נגמר והדמות הראשית שלו היא בהווה. שלושה מארבעת סרטיו האחרונים (2017-1014) הם סרטים תקופתיים; העבר משרת את אלן היטב, במיוחד בשנים האחרונות כי זה מאפשר לו להימנע מהכנסת מחשבים, טלפונים ניידים ושאר סימני קִדמה לסרטים שהדמויות הראשיות בהם אינן בנות 60 ומעלה.
"אלמנות". ויולה דיויס.
"אלמנות" הוא סרט דרמה עם שוד, סרט טוב עם רגעים אלימים שהיה יכול להיות טוב בהרבה עם מספר קיצוצים.
הסרט מבוסס על מיני סדרה בריטית מ-1983 ואת התסריט כתבו במאי הסרט, סטיב מקווין, וגיליאן פלין, שכתבה את הספרים שהפכו ל"נעלמת" של דיויד פינצ'ר והסדרה "חפצים חדים". יש לשער שאחת הסיבות שהביאו אותה היא העובדה שהסרט עוסק בעיקר בנשים עם תפנית מפתיעה.
"נוכלים בגרוש". טרייסי אולמן, וודי אלן
באופן יוצא דופן קומדיית הפשע הזאת של וודי אלן, "נוכלים בגרוש", לא הוקרנה בבתי הקולנוע בארץ.
אחרי סרטים רבים שנגעו בפשעים, פושעים ועבירות קלות (הרשימה המלאה בסקירה על "דני רוז האיש מברודווי") אלן מככב בתפקיד של פושע לראשונה מאז סרטו הראשון, "קח את הכסף וברח".
שחקנים וקולנוענים עם חברות הפקה. מימין: ג'ניפר לורנס, ספייק לי, בראד פיט ואופרה וינפרי
ג'ניפר לורנס הקימה לאחרונה חברת הפקות בשם Excellent Cadaver ("גופה מצוינת"). שחקנים עם חברת הפקות אינו דבר חדש בהוליווד. ב-1919 הקימו הבמאים צ'רלי צ'פלין ודי-דאבליו גריפית' עם השחקנים מארי פיקפורד ודאגלס פיירבנקס את United Artists. את Four Stars ייסדו ארבעה כוכבים ב-1952: דיויד ניבן, שארל בויה, דיק פאוול וג'ואל מק'קריה. אז זה נועד כדי לאפשר ליוצרים ולשחקנים שליטה על מה שהם עושים ולהימנע מהתכתיבים של האולפנים ששלטו ביד רמה. שחקנים היו אז תחת חוזה (בדרך כלל לשבע שנים) ולא זכו לבחור את התפקידים שלהם. היום זה בעיקר כדי לאפשר לשחקנים למצוא לעצמם תפקידים טובים, לנהל טוב יותר את הקריירה שלהם ולפתח פרויקטים שאחרת אולי לא היו קורמים עור וגידים, או שלא היו מציעים להם בהכרח. ריס וית'רספון, למשל, החליטה לתת במה ליותר סרטים עם נשים בתפקידים הראשיים כי לא הציעו לה דברים מעניינים, לדבריה, וכך הפיקה את "נעלמת" של דיויד פינצ'ר (והשכילה להבין שהיא לא מתאימה לתפקיד הראשי) ואת "הולכת רחוק" (Wild) שעליו היתה מועמדת לאוסקר לשחקנית ראשית.
"מתוק ומרושע". שון פן, סמנת'ה מורטון.
"מתוק ומרושע" של וודי אלן הוא דרמה על אמט ריי, גיטריסט ג'ז בשנות ה-30. הסרט נבע מאהבתו של אלן למוזיקת ג'ז ונקרא במקור Sweet and Lowdown על שם שיר של גרשווין. בסרט בן 95 הדקות מנגנים ומתנגנים 34(!) שירים. עוד לפני שם הסרט כתוב אודות אמט ריי. וודי אלן מופיע כאחד המרואיינים שמדברים על אמט, ביניהם גם דאגלס מקגארת' שכתב עם אלן את "קליעים מעל ברודווי" (1994).
"החיים האלה"
לא במקרה "החיים האלה" הוא אחד הסרטים עם הפתיחה הגרועה ביותר אי פעם בסוף השבוע הראשון להקרנותיו בארה"ב (לפי ממוצע הכנסות לכל מסך), מה שמוכיח שלפעמים אפילו הקהל האמריקאי צודק.
דן פוגלמן, יוצר הסדרה "החיים עצמם" והבמאי והתסריטאי של "החיים האלה", כתב סרטי אנימציה טובים ("פלונטר" ו"בולט") ואת "טיפש, מטורף, מאוהב" המקסים. הסרט הקודם והראשון שכתב וגם ביים היה "דני קולינס" (2015, גם הוא עם אנט בנינג) שראוי לצפייה בזכות הופעתו של אל פצ'ינו בתפקיד הראשי (לא דבר של מה בכך בהרבה שנים האחרונות). לסדרה שלו This Is Us קוראים בארץ "החיים עצמם", אז נאלצו לקרוא ל-Life Itself "החיים האלה". זהו אחד הסרטים הגרועים שאסור לכם לראות השנה.