סקירות אחרות (עמוד 3)

יום הולדת שמונים לאיש קולנוע חשוב

ג'ון ויליאמס.

ג'ון ויליאמס.

בעוד שבוע בדיוק יחגוג ג'ון ויליאמס את יום הולדתו השמונים. מי זה? גם אם השם ג'ון ויליאמס לא אומר לכם דבר, אתם מכירים מוסיקה שהוא הלחין. הוא עבד על סדרת סרטי מלחמת הכוכבים, סרטי אינדיאנה ג'ונס, סרטי הארי פוטר, מלתעות, סופרמן, המכשפות מאיסטוויק ועוד. בקריירה הארוכה שלו הוא אחראי לכמה מהנעימות המפורסמות ביותר בארבעים שנה האחרונות.

ויליאמס הוא המלחין הקבוע של סטיבן ספילברג. הם עובדים יחד מאז סרט הקולנוע הראשון של ספילברג, "שוגרלנד אקספרס" (1974), ומלבד "הצבע ארגמן" (1985) ספילברג תמיד מצרף אותו לצוות שלו- כולל בשני הסרטים האחרונים שלו: "הרפתקאות טינטין" ו"סוס מלחמה". ויליאמס מזוהה עם סרטיו של ספילברג, אך עובד גם עם במאים אחרים. מועמדותו הכפולה לאוסקר השנה על "סוס מלחמה" ועל "הרפתקאות טינטין" מביאה את המספר המועמדויות שלו ל-47 (חמש פעמים היה מועמד על שיר והפסיד, ועוד ארבעים פעמים על פס-קול), יותר מכל מלחין אחר בהיסטוריה.

1967-1966 מנהרת הזמן

ויליאמס הלחין את אות הפתיחה של הסדרה הידועה בת העונה האחת בלבד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

סיכום שנת 2011 בקולנוע

"שודדי הקאריבים 4: זרמים זרים". ג'וני דפ.

"שודדי הקאריבים 4: זרמים זרים". ג'וני דפ.

זאת היתה שנה מצליחה מאוד, גם אם לא מוצלחת במיוחד, לקולנוע. את סיכום שנה שעברה פתחתי בשורה: "זאת היתה שנה של סרטים מצליחים". ובכן, מספר שיא של שלושה סרטים חצו את קו מיליארד דולר הכנסות, שנראה פעם כמשוכה בלתי אפשרית. שלושת הסרטים שהגיעו להישג הזה הם סרטי המשך, ושלושתם הוקרנו גם בתלת מימד: השמיני והאחרון בסדרת הארי פוטר- "הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק שני", "רובוטריקים 3" והרביעי בסדרת שודדי הקאריבים- "שודדי הקאריבים 4: זרמים זרים".

עוד סרטי המשך מצליחים היו: "מהיר ועצבני 5", "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" ו"דמדומים 4: שחר מפציע – חלק 1". אך היו גם כאלו שלא הצליחו להתקרב לסרט הקודם בסדרה: "צעקה 4", "ספיי קידס: כל הזמן שבעולם" (הסרט הרביעי בסדרה); "מכוניות 2", הסרט הכי פחות מצליח של פיקסר בארה"ב חוץ מ"באג לייף" (1998) שהצליח בשאר העולם, וכך גם "קונג פו פנדה 2" שהצליח מאוד מחוץ לארה"ב אך שם אכזב. האנימציה בסרטי האנימציה השנה היתה מדהימה בכולם, אך הסרטים עצמם לא היו טובים במיוחד השנה, לא היה משהו מקורי או יוצא דופן ב "רנגו", "ריו", "נומיאו וג'ולייט", וזכינו לעוד סרטי המשך בדמות "תזיזו ת'רגליים 2" ול"החתול של שרק" (סוג של סרט המשך).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

סיכום שנת תשע"א (2010-2011) בקולנוע הישראלי

הנרי דוד מתוך "כלבת" מימין, שלמה בראבא וליאור אשכנזי מתוך "הערת שוליים", ובינהם רוני קידר מתוך "ג'ו + בל".

הנרי דוד מתוך "כלבת" מימין, שלמה בראבא וליאור אשכנזי מתוך "הערת שוליים", ובינהם רוני קידר מתוך "ג'ו + בל".

הכותרת הטובה ביותר בעיני לסיכום שנת תשע"א בקולנוע העלילתי הישראלי היא: עלייתם של הקולנוענים הישראלים דוברי הוליווד. אם נתמקד רק בסרטים שעלו לאקרנים במהלך תשע"א – לצד סרטים ישראלים 'רגילים' בעיסוקם ובחזותם שלרוב גם מתכתבים עם הקולנוע האירופאי, דוגמת "בוקר טוב אדון פידלמן", "מבול", ואפילו "הדקדוק הפנימי" שעלה ממש בחגים דאשתקד ונכנס לסיכום הזה על הקשקש – פתאום צצו סרטים שמתכתבים בצורה מובהקת עם הקולנוע האמריקאי והם גם אלו שהצליחו לעשות הכי הרבה רעש בתעשיה המקומית ולקבל את החיבוק החם ביותר מהתקשורת: "הערת שוליים", "כלבת" ו"ג'ו + בל".

קשה למצוא ליוצרי שלושת האחרונים איזשהו מכנה משותף. "הערת שוליים" הוא כבר סרטו הרביעי של יוסף סידר המצליח, ובזכות כך ככל הנראה הצליח להשיג מימון בגובה למעלה מ-2 מיליון דולרים לסרטו הזה. מן הקצה השני, עומדים סרטי הביכורים "כלבת" ו"ג'ו + בל" שהופקו בתקציבים של כמאה אלף דולרים בלבד. את "כלבת" ביימו מבקר הקולנוע של רייטינג-ז"ל והמרצה באוניברסיטת תל אביב אהרון קשלס, והסטודנט שלו נבות פפושדו; ואילו את "ג'ו + בל" ביימה רוני קידר, בוגרת טריה מהמדרשה לאמנות בית ברל. קידר יצרה סרט הומוריסטי ונפלא שלא מתבייש בעלויות שלו. לעיתים הוא נראה טיפה חובבני, אולי אפילו כאילו צולם במצלמה ביתית, אבל זה כנראה חלק מסוד הקסם שלו. מנגד, קשלס ופפושדו מנהלים בוירטואוזיות מושלמת את הסצינות שלהם, ולרגע אין הרגשה שהסרט נעשה בתקציב דל. אמנם בארץ קשה למצוא חובבי אימה, בחו"ל הוכיחו הצמד את הנקודה הזו בדיוק, כאשר סרטם הוזמן לכמעט כל פסטיבל פנטסיה ואימה בעולם.

ואם כבר פסטיבלים, זו היתה שנה מדהימה לקולנוע הישראלי בפסטיבלים בחו"ל. את הסיבוב הענק של "כלבת" בפסטיבלים כבר הזכרנו, אך גולת הכותרת המדהימה אפילו יותר היא זכייתו של "הערת שוליים" בפרס בפסטיבל קאן השנה. בכיר הפסטיבלים העולמיים שהקרין לאורך השנים לא מעט סרטים ישראלים, בחר להעניק לסרט זה דווקא את פרס התסריט מכל הפרסים, אבל הפך את יוסף סידר לקולנוען הישראלי הראשון שקטף שם פרס. "מבול" הוקרן בפסטיבל ברלין (לצד "הדקדוק הפנימי" ושני אחרים שטרם הוקרנו בבתי הקולנוע כאן) וזכה לציון לשבח; "הדקדוק" זכה בפרס הראשי של פסטיבל טוקיו; וסרטים נוספים שטרם מצאו דרכם לבתי הקולנוע בארץ כבר קטפו פרסים בפסטיבלים נחשבים, דוגמת "השוטר" בפסטיבל לוקרנו.

"בוקר טוב אדון פידלמן". ששון גבאי, הנרי דוד. צילום: עמוס צוקרמן.

"בוקר טוב אדון פידלמן". הנרי דוד מימין עם ששון גבאי. צילום: עמוס צוקרמן.

קולנוענים ישראלים אוהבים לומר שהפסטיבלים האלו הם גאווה גדולה וזריקת עידוד לאגו, אבל מה שחשוב הוא ההצלחה בבית. אני מכליל פה לחלוטין משני הכיוונים, אבל ניסוחים כאלה נשמעים די מגוחכים כשהסרטים לא מדברים בכלל בסגנון הישראלי החובב הוליווד. "בוקר טוב אדון פידלמן" הוא הדוגמה המובהקת ביותר לזה השנה, אבל גם ל"דקדוק הפנימי" ול"התגנבות יחידים" לא חסר. הם מנסים להראות חתיכה קטנה מישראל, חלקם מתקופה אחרת, אבל כושלים במשימה העיקרית של חיבור המקומי ל'מקומיות'. שמי זרחין ("אביבה אהובתי") ואבי נשר ("פעם הייתי") אמנם עושים קומדיות, אבל בראש ובראשונה הם מצליחים לחבר את הצופים שלהם מהבית אל הזמן והמקום שלהם, וכך מצליחים להתחבב על הקהל (ובואו נודה בזה, "פעם הייתי" הוא ממש לא סרט טוב אבל הביא למעלה מ-260 אלף צופים).

האם הקולנוענים דוברי-הוליווד שצצו השנה קצרו פירות דומים לזרחין ולנשר? "הערת שוליים" אכן הצליח למשוך למעלה מ-200 אלף צופים, והספירה נמשכת. "ג'ו + בל" אמנם לא ממלא אולמות עד אפס מקום, אבל כבר רץ הרבה אחרי תקופת הניסיון שהוקצבה לו בסינמטק תל אביב, כולל התרחבות לסינמטקים נוספים. "כלבת" אמנם לא הצליח ברמה של "הערת שוליים" ו"פעם הייתי", אבל ביחס לז'אנר שלו – כ-20 אלף כרטיסים הופכים למספר נאה מאד: לשם השוואה, "סיוט ברחוב אלם" גרסת 2010 שבא עם כל היוקרה של הסדרה, משך כאן בסביבות ה-16 אלף צופים – מספר חריג לעומת "התאום" ו"יום שישי ה-13" שהביאו פחות מעשרת אלפים צופים ב-2009.

"המדריך למהפכה".

"המדריך למהפכה".

לספירתי, הופצו בשנה האחרונה 24 סרטים עלילתיים ישראלים בבתי הקולנוע (מי בהפצה רחבה ומי במוגבלת). מבין אלו שטרם הוזכרו, היה את "המדריך למהפכה" שלא באמת הצליח להביא למהפכה, כן התחבב על התקשורת ולא יותר מדי על הציבור (בכל זאת, בבסיסו הוא סרט תעודה והקהל לז'אנר הזה מוגבל). היה את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שקטף את מרבית פרסי אופיר אשתקד, אבל לא הותיר חותם אמיתי בקופות (ועלי) עם כ-60 אלף צופים. היו את "עוד אני הולך" וביחוד "בדרך אל החתולים" שהמתינו כשנתיים מאז שהסתיימו ועד שעלו להקרנות סדירות בסינמטקים. והיתה הפריצה של הדוגמנית בר רפאלי לתחום המשחק עם "סשן". היו כמובן עוד, אבל במבט על הקולקטיב, מרביתם לא תקעו יתד זיכרון חשוב בשנה החולפת.

במאמר סיכום השנה שלו, אבנר שביט טען כי יש פלח קבוע של הציבור בישראל אשר מוכן לצפות בקולנוע המקומי. טענה זו היא נכונה בבסיסה, אבל יאיר רוה מרחיב אותה (מפרש אותה?) לטעון כאילו יש מקום לסרט מקומי אחד מצליח בכל שנה. על זאת כבר אני חולק, למרות שהנימוקים שלו הם נכונים מאד (רק חוטאים להגדרה הכללית לדעתי). ב-2007 לא פחות מארבעה סרטים היו באיזור ה-200 עד 300 אלף צופים ("בופור", "הסודות", "ביקור התזמורת" ו"נודל") ואף אחד מבינהם אינו מרומם רוח דוגמת "פעם הייתי" ו"זוהי סדום" של 2010. ישנן שתי סיבות לכך שסרטים ישראלים לא מצליחים במולדתם ונתקלים בתקרה של 200-300 אלף צופים: מכיוון שמעט מדי סרטים עולים כאן בהפצה רחבה, קל לאנשים להיתפס לסרט לא טוב שישאיר להם טעם רע על התעשיה (זכרו שעל הקולנוע ההוליוודי הרוב כאן גדל כל חייו ואותו לא יפטור מהר כל כך); ומכיוון שרוב הסרטים לא מדברים למספיק קהל ולוטשים עיניהם לאירופה.

זה לא שהקהל משווע לסתם קומדיות (כישלון "סלסה תל אביב" מוכיח זאת). חסרים מספיק קולנוענים ומספיק תמיכה מן האנשים שבוחרים מה להפיק, שיבהירו לקהל בציון שהתעשיה כאן לא רק עושה סרטי איכות, אלא גם סרטים לכולם: לבילוי של שישי בערב עם החבר'ה, עם החברה, עם עצמך כי משעמם לך. במילים אחרות, פתיחת השוק ליותר ז'אנרים (עוד "כלבת") ודחיפה של יותר מאותם סרטים מגווני-ז'אנר לבתי קולנוע שצעירים יוצאים אליהם עם חברים ובנות זוג ("ג'ו + בל" שכאלה בסינמה סיטי, גם אם אינם מופצים בידי יונייטד קינג) – הם שיסירו את הדחיה-האוטומטית של הקהל מהקולנוע המקומי שלו.

"סלסה תל אביב". אנחל בונני, פירה קנטור. צילום: ניצן אסף.

"סלסה תל אביב". אנחל בונני עם פירה קנטור. צילום: ניצן אסף.

אם אתם קולנוענים וקוראים את זה, אינכם חייבים להמתין למפיק נחשב שיתמוך בכם. השנה הופיעו כמה וכמה סרטים שנוצרו ללא מפיקים ותיקים ודי בעצמם. הפחות בולט מבינהם הוא "העפיפונים של ארמנד" של קולנוען שפשוט רצה לעשות סרט ימני, ומשלא זכה לתמיכה מהקרנות כאן, יצא לצלם את סרטו בעצמו. את תשומת הלב הגדולה קיבלו סרטים אחרים בעיקר בזכות פסטיבל דרום, שפתח מסגרת אלטרנטיבית בה הקרין כמה מהסרטים הבועטים הללו, אשר חלקם הופקו בשלימותם ללא תמיכה של אף גוף ממסדי, דוגמת "ג'ו + בל", ו-"2 בלילה" שטרם עלה לאקרנים. ראוי לציין שבעוד פסטיבל דרום הגיב למצב שהציב לו "חתולים על סירת פדלים" (בעקבותיו נפתחה המסגרת האלטרנטיבית), פסטיבל חיפה יחד עם חברת קולנוע פרינג' עסקו בנושא עוד כמעט שנה קודם, ותכננו להעלות משבצת דומה בחג סוכות הקרוב. את הבכורה הם לא קיבלו, אבל נראה שלא היתה להם בעיה למצוא סרטים אחרים להקרין, וזה מדהים שנעשה כל כך הרבה קולנוע מהסוג הזה בארץ – מתחת לראדר של רובנו.

שתבוא עלינו פוריות קולנועית רבה גם בשנה החדשה.

על ביקורת סרטים (דבר מבקר)

קולנוע רב חן דיזנגוף המחודש.

לקראת פרסום הביקורת המאה שלי ב"אידיבי", החלטתי לכתוב מאמר על ביקורות סרטים, על הדרך שבה אני מעריך סרטים. באופן מכוון לא אתן פה דוגמאות לסרטים מסוימים.

אני אוהב לצפות בסרטים, אוהב מאוד, מאוד. לעתים, אחרי שורה של סרטי קולנוע גרועים, משעממים ואיומים שאני יושב וסובל מולם מתחילתם ועד סופם, אני נתקף יאוש וצריך להזכיר לעצמי שאני אוהב סרטים, כי אני רואה הרבה סרטים ורובם בינוניים ומטה – בדיוק כמו ספרים, סדרות טלוויזיה, הצגות וכל יצירת אמנות אחרת. הנאה מסרט, כמו מכל דבר, תלויה גם במי שאתה בשעת הצפיה. רואים סרטים בצורה אחרת עם ההתבגרות ולא כל סרט מתאים לבני שמונים, חמישים, שלושים ולבני עשרֶה. סרט מסוים ישפיע אחרת על מישהו שרק חווה פרידה או התחיל לאחרונה עבודה חדשה, או עבר כל דבר אחר שדומה למה שמתרחש על הבד שלפניו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

עיבודים חדשים לספריו של סטיבן קינג

"בית קברות לחיות". פרד גווין.

"בית קברות לחיות". פרד גווין.

לאחרונה פורסם שהולכים לעבד מספר יצירות של סטיבן קינג לקולנוע: "בית קברות לחיות", "זה", "העמדה" ו"יורקת האש". זה לא חדש שעובדים על סרטים על פי סיפורים וספרים של קינג (סטיבן, לא סטיפן), אך החידוש בעניין זה הוא שארבעתם כבר זכו לעיבודים. "זה" על ליצן רצחני ו"העמדה" על קבוצת השורדים אחרי שהעולם נחרב היו מיני סדרות בתחילת שנות ה-90, דרו ברימור הצעירה כיכבה ב"יורקת האש" (1984) ול"בית קברות לחיות" (1989), על חיות מחמד שחוזרות לחיים אחרי שקוברים אותן, היה סרט המשך- דבר נדיר לסרטים על פי ספריו של סטיבן קינג, הסופר המודרני שספריו וסיפוריו מועבדים לקולנוע יותר מכל סופר אחר. סטיבן ספילברג מפיק מיני סדרה על פי ספרו האחרון "מתחת לכיפה השקופה" (גרסה מחודשת לספר שלו שיצא ב-1978) ומתכננים סדרת סרטים על פי סדרת הספרים של קינג "המגדל האפל".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

סיכום שנת 2010 בקולנוע

"אליס בארץ הפלאות".

"אליס בארץ הפלאות".

הערת העורך: מרבית האתרים והעיתונים פרסמו את סיכומי שנת 2010 שלהם עוד לפני שהיא תמה. אנחנו – כמו שאתם רואים – עושים את זה אחרי ש-2011 התחילה, ואחרי שיונתן כבר כתב את כל הציפיות לשנה הנפתחת. תיהנו.

זאת היתה שנה של סרטים מצליחים. בשנת 2010, "אווטאר" (סרט שפתח באמצע דצמבר 2009) הגיע להכנסות של מעל שני מיליארד דולר, ושני סרטים נוספים נכנסו למועדון המיליארד: "אליס בארץ הפלאות" ו"צעצוע של סיפור 3", שגם הם נהנו מהמחירים של כרטיסים להקרנות בתלת-מימד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

סקירת הסרטים של 2011

"ברבור שחור". וינסנט קאסל עם נטלי פורטמן.

"ברבור שחור". וינסנט קאסל עם נטלי פורטמן.

עוד לא הגיעו אלינו כל הסרטים מ-2010, שהמסקרנים בהם, הם: "ברבור שחור" עם נטלי פורטמן כרקדנית בלט, "נאום המלך" עם קולין פירת' כמלך אנגליה שסובלת מבעיות גמגום, המערבון "אומץ אמיתי" של האחים כהן, "127 שעות" עם ג'יימס פרנקו כהרפתקן שזרועו תקועה בין שני סלעים באמצע שום-מקום, "הדרך חזרה" של הבמאי פיטר ויר ("העד", "ללכת שבי אחריו", "המופע של טרומן"), "ביוטיפול" המכסיקני עם חוויאר ברדם, "הסערה" עם הלן מירן, "דלתות נפתחות" עם ניקול קידמן, "יום אהבה כחול" (ש.ל.ר, Blue Valentine) עם ראיין גוסלינג ומישל ויליאמס ועוד. אך פנינו כבר לסרטים של 2011.

מה צפוי לנו בשנה הבאה בקולנוע האמריקאי שתורם לנו את רוב סרטי הקולנוע? אותו הדבר, אבל יותר. נטלי פורטמן, שככל הנראה תזכה באוסקר על תפקידה ב"ברבור שחור", משחקת בשלושה סרטים נוספים השנה. אוליביה ווילד היפה מ"האוס" ו"טרון המורשת" תופיע גם היא בשלושה סרטים. נראה שזו הולכת להיות שנת הפריצה של השחקנית ג'סיקה צ'סטיין שמשחקת בשני סרטי דרמה מסקרנים. רוברט פטינסון יוכיח אם הוא יודע לשחק ולמשוך קהל מעבר לסרטי "דמדומים". במהלך השנה יגיעו שני סרטים של סטיבן ספילברג, שני סרטים של סטיבן סודרברג, שתי קומדיות רומנטיות על אותו נושא. בשנה הקרובה נופצץ במספר שיא של עשרים וארבעה סרטי המשך! נקבל את הסרט האחרון בסדרת סרטי הארי פוטר, מהיר ועצבני 5, צעקה 4, משימה בלתי אפשרית 4, שודדי הקאריבים הרביעי, דמדומים הרביעי, ספיי קידס 4, רובוטריקים 3שרלוק הולמס 2 ו-The Hangover 2 (הראשון נקרא, כזכור, "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס") ועוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

איפה החבר'ה? על כוכבי הסרט "אני והחבר'ה"

מתוך אני והחבר'ה.

מתוך אני והחבר'ה.

בשנות ה-80 התפרסמו שחקנים צעירים רבים. מה קרה להם מאז? כמה מהם עדיין משחקים היום? האם כולם מצאו את דרכם לסדרות טלוויזיה? נפתח בסרט מצוין שבשנה הבאה ימלאו לו עשרים וחמש. בכל שנה מגלים אותו צופים חדשים, בעיקר בני נוער, ונשבים בקסמו. ולמה לחכות שנה כדי לכתוב על סרט שתמיד כיף לראות שוב, ואם לא ראיתם – כדאי לכם מאוד לעשות זאת.

ב"אני והחבר'ה", שביים רוב ריינר, ארבעה נערים יוצאים לראות גופה. הסרט, שמתרחש בקיץ 1959, הוא על הרבה יותר מכך: הורים וילדים, חברים, מורים, גיל ההתבגרות ועוד. הוא מצחיק ומרגש, יש בו שירים תקופתיים נחמדים, קטעים בלתי נשכחים (העלוקות, הרכבת), החלקות יד במקום ה"כִּיף" הרגיל ומשפט סיום שאי אפשר להתווכח אתו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

קלאסיקה מהעבר: מארני

שון קונרי עם טיפי הדרן. מתוך מארני.

שון קונרי עם טיפי הדרן. מתוך מארני.

סרטו של אלפרד היצ'קוק, "מארני", כרוך מזה מספר שנים עם גורלי כסטודנטית לקולנוע בתל-אביב רווית קורסי תיאוריות קולנועיות. הסרט מ-1964 הזדמן לחיי בקורס חובה של השנה השניה שלי והוא נחשב לבין הפחות מוכרים מהקורפוס של הבמאי. למרות שמרבית הביקורות הקולנועית בזמן יציאת הסרט לאקרנים אינן מתייחסות אליו כסרטו המבריק ביותר של הבמאי האגדי, אני חייבת לחלוק עליהן כאן ועכשיו ולתת לו את הכבוד הראוי לו. אם זה לא מספיק כדי לערער את מעמדו גם הצופים לא אהבו את 'מארני' כשיצא בשיא הקריירה של היצ'קוק האיש שהביא להם את: "ורטיגו", "פסיכו" ו"הציפורים" בעבר. כהרגלו בקודש מביא היצ'קוק גיבורה נשית מתוסבכת ועם זאת מעניינת שמובילה סרט שלם על כתפיה והפעם מחזיר את טיפי הדרן (מלאני ב"הציפורים") לגלם את דמותה של הגיבורה המגשימה את חזונו הפילמאי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

אורלי זילברשץ: סיפור הצלחה; מ"זהו זה" ועד "הדקדוק הפנימי"

אורלי זילברשץ במרכז, עם דויד גרוסמן ורעייתו בקצוות, ניר ברגמן ורואי אלסברג. מתוך הסט של הדקדוק הפנימי.

אורלי זילברשץ במרכז, עם דויד גרוסמן ורעייתו בקצוות, ניר ברגמן ורואי אלסברג. מתוך הסט של הדקדוק הפנימי.

ככה זה כשאתה שחקן ישראלי – חלק מהרזומה שלך נבנה על חלטורות אשר בעתיד ורוד יותר בקריירה שלך היית מעדיף שלא יאפילו על היכולות האמיתיות שלך. אבל עם אורלי זילברשץ (כבר-לא-בנאי) זה לא בדיוק ככה. נכון, ישנם כמה דברים פחות מוצלחים אי שם בעבר, אבל מדוע לנקוף זאת לרעתה של אחת השחקניות הטובות ביותר בישראל ויותר מכל – המסתורית מכולן?

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

אדוארד נורטון: התקווה שהכזיבה?

אדוארד נורטון.

אדוארד נורטון. מתוך צלו של ביל.

מעטים השחקנים בקולנוע האמריקאי שפרצו בצורה כה מרשימה כפי שעשה אדוארד נורטון שחוגג היום את יום הולדתו ה-41. ב-1996 והוא בן 27, יצאו שלושת הסרטים הראשונים שלו, שניים מהם ביימו מילוש פורמן ("קן הקוקיה", "אמדאוס") ווודי אלן, ועל השלישי היה מועמד לאוסקר. בשלושתם יש לו תפקיד משנה משמעותי: ב"לארי פלינט: האיש והסקנדל" של פורמן, המבוסס על סיפור אמיתי, גילם את עורך הדין שמגן על לארי פלינט (וודי הארלסון), המוציא לאור של 'האסלר', ירחון בסגנון פלייבוי; ב"כולם אומרים אני אוהב אותך" של אלן היה חלק מסוללה גדולה של שחקנים מוכרים, ובו הוא שר ומחזר אחר דרו ברימור (חברתו אחרי קורטני לאב שגילמה את אשתו של לארי פלינט); וב"פחד ראשוני" עם ריצ'רד גיר גילם חשוד ברצח, תפקיד שזיכה אותו בפרס גלובוס הזהב ועליו היה מועמד לאוסקר כשחקן משנה.

בזכות שלושת הסרטים הללו, המועמדויות והפרסים, ובנות הזוג המפורסמות (לאב, ברימור), הפך נורטון ל"דבר הבא". הוא נתפס כ"שחקן אופי" שבעתידו תפקידים ראשיים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

קלאסיקה מהעבר: פסיכו

 אנתוני פרקינס. מתוך פסיכו.

אנתוני פרקינס. מתוך פסיכו.

טור הקלאסיקה שלי החליט להעניק שוב כבוד לבמאי האדיר אלפרד היצ'קוק. הצפייה ב"סיוט ברחוב אלם" החדש העלתה בי געגועים לאחד מסרטי האימה הטובים מפעם: "פסיכו". המרחק של הסרט החדש עם קרוגר מיצירת המופת של היצ'קוק משולה למרחק יחסיהן של ישראל וטורקיה בימים אלה, אולם העיתוי והאימה בשני הסרטים הביאו אותי לכתוב את השורות הבאות. מה שנהדר ב"פסיכו" זה לא רק שנשברות בו כל המוסכמות לגבי חוקי הז'אנר והנרטיב המקובל באותה תקופה, שנבעו מכך שהבמאי נפטר מגיבורת הסרט ממש לקראת תחילתו. הסרט מביא לנו את סצינת המקלחת המפורסמת ביותר בתולדות הקולנוע, שהיא הישג אדיר מבחינת העריכה שלה.

נקודת טריוויה מעניינת בסרט היא שהגיבורה שלו מגולמת על ידי ג'נט לי, אימה של ג'יימי לי קרטיס, שגם כן זכתה לתהילה בזכות סרט אימה מתקופה מאוחרת יותר: "ליל המסכות". אותו סרט הביא לעולם את מייק מאיירס, האח החביב שרק רצה לחתוך את אחותו לחתיכות קטנות. "פסיכו" אף זכה להמשכים (שלא ישתוו למקור) ואף לרימייק נורא של גאס ואן סיינט מ-1998, שלמרות שלא הייתי חלק מהפקתו אני מתנצלת בפני כל מי שאי פעם צפה בקטסטרופה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »