"ג'אנגל קרוז" – ביקורת: הכול מרגיש מאולץ, נעדר מקוריות ואינו מבדר
"ג'אנגל קרוז". אמילי בלאנט, דוויין ג'ונסון.
"ג'אנגל קרוז" (Jungle Cruise, שיִט בג'ונגל) צפוי להיות אחד הסרטים הגרועים של השנה. הוא מבוים רע, העריכה בלתי נסבלת, הכול מרגיש מאולץ, נעדר כל מקוריות (לא רק בשלד של הסיפור), והחטא העיקרי: הוא אינו ממלא את התפקיד המינימלי של להיות מבדר.
התאפקו ודחו את בכורת הסרט ביותר משנה כדי שיוקרן בבתי הקולנוע, ולא שחררו אותו ל"דיסני פלוס", שירות הסטרימינג המצליח שאליו הועלו ישירות בין השאר שני הסרטים האחרונים של "פיקסר" (נשמה, לוקה). בבית הייתי מפסיק לפני האמצע ולא חוזר אליו לעולם (וגם מוחק אותו אילו היתה לי אפשרות).
בפתיח מקבלים בקריינות, שלא נשמעת שוב בהמשך, את המניע לעלילה (ה"אוצר" שיחפשו) ואז מכירים את שתי הדמויות הראשיות לקראת ההיכרות שלהן.
זה מתחיל עם מנת יתר של דיסניות הניבטת מכל שנייה ואלמנט אך נעדרים הקסם, החן או המקוריות שהסרטים של "דיסני" היו ידועים בהם בעשורים עברו. לאחר מכן זה הופך למשהו (נחות) בהשראת כל שלושת סרטי אינדיאנה ג'ונס (אין משהו יוצא מן הכלל וראוי לאזכור ברביעי), כשבמקום על רקע מלחמת העולם השנייה זה שנתיים לתוך מלחמת העולם הראשונה אז הגרמנים עדיין הרעים, או לפחות חלק מהם.
